שמנת פירורים

כשאני מגיעה אל ההורים שלי אני תמיד מתיישבת על כיסא במטבח. לרוב על זה שבין השיש לשולחן וקרוב לכיריים. זה שהיה שייך בילדות, מבלי שיוכרז על כך מעולם, לאמא בגלל המיקום האסטרטגי שלו שמאפשר קימה מהירה למזוג עוד מרק, להביא מלח או כף, להוסיף חלב.
ומההרגל היד שלי נשלחת אל המגירה ההיא שאין בעצם שום סיבה לפתוח. המגירה האמצעית ששוכנים בה בערבוב שאף פעם לא  הבנתי גומיות, אגוזי מוסקט שלמים ישנים ושקיות חצי מותחלות של אבקת  סוכר.  אמא שומרת שם גם שתי מחברות של מתכונים ושתיהן נפתחות דומה: בחדשה, שגם היא כבר ישנה, מתכונים שנכתבו בכתב ידי ובישנה מתכונים שנכתבו בכתב ידה של אחותי שמתה כבר שלושים ושתיים שנה: עוגת שמרים של רותי, בלינצ'ס גבינה של הגי. עוגת עתידה, עוגה מספר שמונה, קצף וקצפת, עוגת ביסקוויט חגיגית של נירה שויאר ופרג בציפוי שוקולד.
אמא ביקשה שנעתיק ונכתוב הכל מחדש.
וזה הגיל  הזה, עשר או אחד עשרה, שאת להוטה לכתוב בו יפה ומסודר, כאילו שזה ימחוק את שאר הדברים הלא מסודרים, הגרועים, הכואבים. האצבעות שלך עובדות קשה, מתאמצות להציב כל אות נפרדת ומתוקה ומעוגלת במקומה. וכך זה בדפים הראשונים: מסודר ועגול ומתאמץ ומתוק.

קוקוס

קוקוס שלי

אבל מהר מאוד, רק כמה דפים הלאה, מתחיל הכל להתבלגן:  כתב היד של אחותי נעלם מהמחברת הראשונה וכתב ידי שניסה נואשות לחקות את כתב ידה נעלם אף הוא מהמחברת החדשה. ובמקומם מופיעים מתכונים בכתב היד המהיר, הרפוי אבל העקבי של אמא וגזרי עיתון חומים מלבניים מ"על המשמר", שנחתכו במהירות, כמו בהיסח דעת,מודבקים ברישול. והכל מוכתם בכתמים ישנים  בגוונים שונים של חום, של מה שהיה פירורי בצק, מרגרינה ואינסטנט פודינג.

עוגה מספר שמונה

ארוחת ארבע

הדפדוף מספר על עולם שלם של יחסים:  המעמד האריסטוקראטי של העוגות שנבחרו ונאפו והוגשו שוכן בדפים הכמעט הרוסים, המרובבים עד שכבר אי אפשר כמעט לקרוא את המתכון, ולצידם בדפים נקיים ומובנים עד כדי עלבון העוגות והמאפים המלוחים שרק הפוטנציאל נשאר מהם ולא נאפו מעולם.
ליום ההולדת שעבר ביקשתי מאמא עוגת שמנת ופירורים: העוגה של הרגליים היחפות וההסתובבות מהילדות. העוגה שנשפך ממנה הצחוק ההוא של העמודו ושל שמיכת הפיקה על הדשא.

שמנת פירורים

אמא הכינה את העוגה והביאה אותה. התינוקת ליקטה פירורים מתחת לשולחן. הכנתי מקינטה למבוגרים שישבו במטבח ואמא פרסה פרוסות נדיבות וסידרה בצלחות חד פעמיות מנייר ממוחזר.
לקחתי עוד כפית ועוד אחת. השמנת הייתה מתוקה מדי,  הווניל תעשייתי.
ואכלתי עד הסוף. אכלתי כמו ילדה טובה: את כל השמנת. את כל הפירורים.

מאין באנו

לא מזמן הגיע אלי סרטון מתחילת שנות השמונים  ובו מתראיינים ילדים רבים מהקיבוץ שבו גדלתי. הייתי אז ילדה במה  שהיה   "גן עופרה" והתחלתי לצפות בו בסקרנות

.

המראיין והצלם שלידו הושיבו את הילדים על המרפסות החיצוניות המובילות לבתי הילדים או על הדשאים הירוקים הרחבים  ושאלו את השאלה. את שאלת השאלות:  "איך מגיעים ילדים לעולם?", "איך את/ה חושב/ת  שהגעת לעולם"? מצאתי את עצמי צופה בסרטון הזה שוב ושוב ושוב ושוב.  צפיתי בו אולי שמונים פעם במהלך יומיים. צפיתי בו כך, כבמעין אובססיה, אולי בעיקר בגלל זהותה של הילדה הראשונה שהתראיינה בו. זה לקח שנייה או שתיים והבנתי: זו אני בגיל חמש או חמש וקצת.
מכאן הצפייה שלי בסרט התחלקה לשניים: חלק אחד התעניין בצורה שקשה לתאר בילדה ההיא. בבת דמותי שמאז.   אולי מכיוון שלא הייתה לי מעולם כמעט  אפשרות להתבונן כך על עצמי, לחוות את עצמי כך, מבחוץ. כיום אנחנו הרי מצלמים  את הילדים שלנו  בסיטואציות הכי יומיומיות שיש, בצורה מוגזמת אפילו והם גדלים עם השתקפות דמותם, עם בבואתם בסרטונים ובתמונות  שבתוך המכשירים הרבועים הקטנים כחלק  בלתי נפרד מזהותם.
התמונות שאמא ואבא צילמו אותנו במצלמת הניקון, על סרטי קודאק, נשלחו לפיתוח וחזרו אחרי  חודש, או אפילו יותר, מסודרות בחבילות נייר כתומות עבות כרס. היפות ביותר שבהן נבחרו והודבקו באלבומים  ונשארו שם לתמיד, מעצבות את הזיכרונות לפי מבחר מועט של רגעים מטיולים וחגיגות: טיול שבת למחצבה, טיול לרמת הגולן, פורים, בת מצווה לאחותי, יום הולדת חמש, ארוחת ערב כשהדודים מחיפה באו לבקר. לראות את עצמי כך בתוך סרט היא חוויה נדירה עבורי. מטלטלת אפילו.
החלק השני  שבי חש עקצוץ והתכווצות מול הפולשנות של השאלה, ההתגרות שבה. יש משהו מטריד, מעורר אי נוחות באופן שבו מראיין גבר שלא היה חלק מהצוות החינוכי שאל ילדים- המון ילדים, וקטנים כל כך – את השאלה האינטימית הזו. שאלה, שגם ילדים בני ארבע או חמש כבר יודעים באיזשהו אופן שיש בה משהו מעורר מבוכה, צחוק, בושה, הסתרה.
רק ילדים נראים בצילומים ואף לא מבוגר אחד. איפה הגננות? המטפלות? ההורים? אם לנחש, הצילומים התרחשו במה שקראנו לו "ההקמה" , השעה שבה מקימים את הילדים לאחר מנוחת הצהריים, אוכלים לחם עם שוקולד או פרי ומיץ פטל ומחכים לשעה ארבע. תחושת הוואקום ההורית נוכחת מאוד. השאלה נוגעת במקום הכי ראשוני, בקשר בין הורים וילדים -איך הגענו לעולם- ואמא ואבא נראים רחוקים, רחוקים.
ואני מוצאת שאני רוצה להשתחרר מהאי נוחות, להתעלם ממנה. רוצה רק להיות מוקסמת ממנה, מהילדה הזאת. מהנוכחות החזקה, הצחקנית שלה. מכיווץ האף הקטן-פעמיים היא כיווצה אותו, בין תשובה לתשובה. מהגופניות העזה שליוותה את התשובות, מהתשובה עצמה: "אבא קופץ על אמא מאחורה ואז יוצא התינוק". מה זו התמונה הזו? מאיפה הגיע הדימוי הזה של אבא ואמא? אי אפשר שלא להיסחף למחשבות. האם ראיתי משהו? האם שמעתי משהו? או שכל העניין  תמים לחלוטין? אולי מקור הסיפור הוא בדימוי מהספר "כיצד באים תינוקות לעולם" שבו רואים את אבא מציץ מאחורי גבה של אמא ושניהם מתבוננים בתינוק?

כיצד באים תינוקות לעולם

אני הבת הקטנה, לא חוויתי לידת תינוק במשפחה ואני לא זוכרת שהייתה לי איזו תשוקה מיוחדת לאח קטן. אז מאיפה כל הידע הזה? "אמא נותנת לתינוק ציצי  ואז הוא בוכה קצת והיא נותנת לו עוד חלב ומשכיבה אותו לישון" אומרת הילדה בקולה הצחקני והחזק. כן, זה בטח הספר הזה. אני זוכרת את עצמי מתבוננת בו הרבה, חוקרת אותו, את הצבעוניות הפסטלית שלו, את  הדמויות .החלביות, את  אמא ואבא השוכבים במיטה, מחובקים, מכוסים במעיין שמיכת נייר פרחונית
ושוב חוזרת לילדה. פחות לתוכן דבריה ויותר לנוכחות שלה. לביטחון, לצחוק המשוחרר, לגוון הקול הבוטח והצרוד מעט.  מופתעת מהדמיון לבתי הקטנה. "היא בכלל לא דומה לך"  כבר התרגלתי לשמוע וגם להגיד לעצמי שהיא "משהו אחר". והסרט הזה מלפני כמעט ארבעים שנה מוכיח אחרת: דומה. כל כך דומה! השיער, הפנים, אבל  בעיקר המחוות, הנוכחות, הצחוק, האופי.
ואני מסתכלת על בת השנתיים ורבע  שלי  וכל כך רוצה שתשמור על החוזק ועל הביטחון ועל  והכוחות שלה.  ומה קרה לאלה שלי? שלעיתים יוצאים ונוכחים אבל הרבה פעמים, הרבה יותר מדי, מסתבכים, נאלמים, מתפתלים, בוחרים לסגת.
עוד מעט המולת שגרת היומיום תטרוף שוב הכל בתובענות שלה, אבל אני לא רוצה לשכוח את הילדה ההיא. רוצה לשאוב ממנה כוחות והשראה. רוצה שהיא תהייה גאה במה שנהייה ממנה, ממני. שתוכל, שאוכל להתבונן בה ולמשוך את החוטים העדינים הקושרים בין מי שהייתי אז למי שאני היום. שאוכל להגיד לעצמי: כן זו אני. כן. כן. כן. כן.

 

סוף הקיץ

בזמן האחרון הקטנה מתעוררת מוקדם מדי, רוצה לינוק. שמעתי פעם שזו התעוררות של הרגל, כזו שצריך להכניע. האיש שלי רוצה שאפסיק להניק אותה. ואני לא רוצה. מניקה. יודעת כמה מהר זה שוב ייגמר והיא תגדל ותדבר ותלך ותתרחק .
אחרי שאני מניקה אותה אני לא מצליחה לחזור לישון. המחשבות תופסות ומושכות אותי אליהן,
מצליחות לסובב אותי בסבך טורד.

אני קמה אל המטבח, פותחת חלון, מתנחמת במראה המוכר של השחר החיוור משמאל ובחוטים הדקים של שומרי הבר ובריח הקיץ. כל יום אני מסתכלת על כליל החורש ששתלנו בגינה שלנו ובכל זאת הוא מצליח להפתיע אותי בגודלו הפתאומי וכך גם שני  בניי-  נמדדים ליד קיר המטבח והאיש שלי מסמן  את גובהם ומתפעל מגדילתם ואני מנסה ואינני מצליחה להבחין בצמיחתם היומיומית.

והמחשבות הופכות לחישובים. והחישובים עדיין אותם חישובים. קטנוניים כאלה, בדיוק כמו אלו שבילדות: ההיא יותר מהירה, ההיא רוקדת יותר יפה, להיא יש שיער חלק יותר וארוך יותר, ומה עשיתי ומה אעשה ומה הספקתי ומה לא, כמו במשחק ההוא שהיינו משחקים: שלום אדוני המלך, שלום בני היקרים: איפה הייתם ומה עשיתם.
ולעיתים הופכות המחשבות לרעב פנימי חמוץ, ובשעות אחרות זה שוכך ונרגע.

הסבך הזה של הגדילה. ורגעי  השחר האלה, שכל כך מעט אני נותנת לעצמי להיות בהם, והם אולי אחת הנחמות שיש לעולם להציע לי: שעות של שתיקה ושל אור חיוור לפני שהכל מתחיל, לפני שהשעות מתחילות להימזג זו אל זו וחומקות ואני לא מספיקה דבר
וכבר מגיע הערב.

 

בקולנוע עם אבא

לכבוד 'כנס הפנקס' לספרות ילדים ונוער– ראתה אור אסופת יצירות לילדים – 'איור תחילה' שמה.
קיבלתי איור מסקרן מאת שמרית אלקנתי והיה עלי לכתוב טקסט בעקבותיו.

הנה האיור והטקסט ושהתפרסמו באסופה:

Image

בקולנוע עם אבא

בשבת בבוקר אני אוהב ללכת לקולנוע עם אבא.
אנחנו  קונים כרטיסים, פופקורן ומיץ ענבים,
מקבלים משקפי-תלת מימד ומתיישבים
בשורה שבע בצד. לידנו יושב ילד אחד
שאמא שלו ביקשה שנשגיח עליו.
מתחתינו איש עם כרבולת אש,
ומעלינו זוג מתלחש, וגברת עם תיק שחור
ושיער מחודד. אבל הכי אני מוטרד
בגלל ההוא שמאחור, זה עם החדק-אף,
לא מבוגר וגם לא צעיר ששותק ולא זז.
מה הוא מסתיר?

כולם מכרסמים ומחכים שהסרט יתחיל.
והנה המפלצת: גוש של צחוק מתגלגל ומבהיל,
שד רודף אחריה והיא רצה כמו טיל.
אני דוחף את הפנים בחולצה של אבא
והוא חושב שאני מפחד ובכלל לא מבין
שאני מנגב עליו מלח ומיץ ענבים.
מכוניות מרוץ הופכות למסוקים,
המפלצת בורחת עם זוג ענקים,
הלב שלי דופק.

פתאום אני שומע משהו מקרקר. מישהו מחרחר.
זו לא המפלצת. היא מולי על המסך, מחייכת.
האולם מתמלא בשיעולים והצבעות –
"חוצפה!"  "באיזו זכות?" "סליחה אדון!" ו"מה פתאום!"
"זה ההוא," אני רוצה לצעוק לסדרן
ולכוון אותו אל הפילון החדקן,
אבל שום קול לא יוצא לי.
"אבא, תגיד לו," אני מסתובב אליו ואז
העיניים שלי פוגשות, איזה בושות –
נעליים שחורות, רגלי ג'ינס ארוכות,
פה פתוח, עיניים סגורות…
אבא שלי
ממלא את האולם בנחירות!

'בחרי דמות משפיעה וכתבי עליה'

 

בחנוכה ביקשה ממני עדית שגב לכתוב על דמות שהשפיעה עלי.
אם לדייק, היא ביקשה שאכתוב על 'גיבורה', אבל המושג הזה לא ממש מדבר אלי.
אמרתי לה שאכתוב על  מפגש משמעותי. על דמות משפיעה. על קריאה וכתיבה.
וזה מה שכתבתי על המפגש שלי עם רונית מטלון שהייתה מורה שלי במהלך לימודי הM.A בתכנית לכתיבה באוניברסיטת חיפה.

 

 

 

 

 

 

 

כי הם מושכים

בשבועות האחרונים כבש את ליבו של בן הכמעט שלוש שלי ספרה החדש  של נרי אלומה "הסוס הכי מהיר בעולם".

הסוס הכי מהיר בעולם

קיוויתי שיאהב את הספר מלא החן הזה וכשביקש ממני, בערב הרביעי ברצף, לקרוא שוב את 'הסוס' וכשדהר ברחבי הבית כשהוא מדקלם לעצמו 'דיו דיו דהר קדימה' וכשההבטחה לקרוא בספר הצליחה להוציא אותו מהאמבטיה ללא מאבקים הבנתי שהספר הזה עושה לו את זה.

"למה אתה אוהב את הספר על הסוס?" שאלתי אותו כשישב בחיקי וקראנו ממנו בפעם העשירית.
הוא נתן בי מבט רציני, חשב קצת, דיפדף לעמוד אותו הוא אוהב  יותר מכל והסביר :"כי הם מושכים, אמא,הם מושכים".

הסוס הכי מהיר

מסגרת הסיפור היא אחר הצהריים אחד שבו רוכבים אור, גיבור הספר, וחבריו על גב אביו של אור הנושא אותם לאן שיחפצו. המשחק הכה מוכר הזה משמש את אלומה כדי לשאת אותנו יחד עם ילדי החבורה אל כמה ממחוזות החפץ הנחשקים תמיד – גן החיות, ביתם של סבא וסבתא וחוף הים.
לסיפור יש קצב מדויק ועדין והדיאלוגים נחים בטבעיות בתוך תבניות חריזה לא מאולצות.
האיורים של נעם נדב  מצליחים  לדלג בקלילות על משוכת ההשתנות שעוברת דמות האבא :פעם זוהי דמותו האנושית  ופעם הסוס שהוא הופך להיות.
הג'סטות המאפיינות את ה'אבא-סוס', מנחי הגוף  שלו וכן השימוש בסקאלת צבעים דומה  יוצרים זיקה של ממש בין שתי הפרסונות עד שכמעט וקשה להפריד ביניהן, דבר המזכיר אולי את יכולתם של ילדים לנוע בחופשיות בין עולם המשחק והדמיון  לבין המציאות.

תחושת שייכות חזקה למסגרת קהילתית ומשפחתית עולה מן הספר ונושב ממנו איזה נועם, איזה חיוך, שמזמין אותנו לקחת חלק בחברותא הזו של הילדים ובמשחק שלהם.
אני משוכנעת  גם שרבים מההורים, שהג'ינגול המתיש בין עבודת היום ושגרת אחר הצהריים התובענית הוא מנת חלקם, יוכלו להזדהות  עם הבעת העייפות האומללה-כמעט והמצחיקה מאד שעל פני האבא-סוס המתמסר.
האיכויות ה'סוסיות'  הללו נדמות כמהדהדות גם בדמויות הסבא והסבתא ואפילו בדמויות הילדים. כך הופך אולי הסוס ל'חלק מהמשפחה" או ל"חלק מהחבורה".

 מתוך הספר - הסוס הכי מהיר בעולם

בסוף הספר משכיבים הילדים את האבא-סוס הגמור מעייפות לישון. הם מביאים לו  אוכל, מים ומדחום ומניחים לו סוף סוף לנוח. אור לוקח את המושכות ומרכיב את יואבי אחיו הקטן הישר אל המיטה.
הסיום הזה וגם היחסים שבין האבא לבן הזכירו  לי ספר ישן יותר ומקסים ביותר  של אלומה "אבא  הכי חזק" ( ספריית  פועלים 2008  )  שממשיך לככב אצלנו בהשכבות ואף פעם לא נמאס.
אבא הכי חזק

גם בסיומו של "אבא הכי חזק", שבמהלכו נלחם אביו של הילד אדם באריה, בכריש, בקרנף ,במפלצת ובדרקון  המפחידים את בנו – מתעייף האבא כל כך עד שהוא נרדם ללא יכולת לזוז.
החיות המפחידות, שמפחדות עכשיו מהאבא ה'הכי חזק' ו'הכי מפחיד'  הן שמשכיבות אותו לישון.
האיורים של זהר טל ענבר נהדרים ורעננים, ועוד הישג של הספר הזה, לפחות אצלנו, הוא האופן שבו הוא  מצליח לגשר על פער הגילאים ומדבר אל בן החמש  וחצי ואל בן השלוש כאחד.

הנה טעימה קטנה מהספר.

אבא הכי חזק3

אבא הכי חזק4

אבא הכי חזק1

אבא הכי חזק2

***

השאלות של יום שבת

–          איך כדור הארץ 'שם' ואנחנו כאן?

–          ואיך זה שאנחנו לא נופלים?

–          ואיפה זה ים השלווה? באמת בירח?

–          ולמה בים יש כל כך הרבה חול?

–          ומה ההבדל בין שבלול וחילזון?

–          ואיך נוצר הגשם בעננים?

–           ואיך מתים? מה, פשוט נופלים? אחורה? ככה?

–          וכשמתים, אז לא נושמים? כמו כשצוללים? כמו שאני יודע לא לנשום?

–          ואיך פתאום הצלחתי לרכוב על אופניים?

–          ואיך אומרים 13 באנגלית?

–          ובן כמה מיכאל יהיה כשאני אהיה בן שש?

–          וכשאהיה בן שבע?

–          ושמונה?

–          ומה זה ויקינגים?

–          ואנשי מערות?

–          ולמה הילדה הזאת בתמונה בכתה מהסופה סנדי?

–          והדינוזאורים, אמא, הם היו חכמים ?

–          והאדם הקדמון? טיפש או חכם?

–          ואיך כותבים שמן זית?

–          וזברה?

–          וסיכה?

–          ו-'יותם' ?

–          וגבינה, איך מכינים?

–          ואיפה אנחנו, 'שם' או 'כאן'?

++++

"שׁוֹאֵל בְּלִי הֶרֶף הוּא: לָמָּה זֶה כָּך?
"לָמָּה וְלָמָּה" מַעֲבִיר הוּא בַּסָּךְ."

התעמלות

אני מביאה את בן החמש לחוג שבמרכז הספורט הגדול, בצמוד לבית הספר התיכון.
בן הכמעט שלוש נרגן קצת. "תכף נקנה לך מיץ במכונה" אני מנסה לפייס אותו.
יורדים במדרגות. הקטן מעכב אותנו,מתעקש לחבק כל עמוד תאורה שהוא פוגש.הגדול מזרז אותנו לרדת מהר יותר.
מהאולם הגדול רוחש איזה זמזום."זה ההתעמלות" הוא מסביר לי.
החוג הקודם עוד לא נגמר ושני הבנים שלי כמו זוג קפצונים חסרי מנוחה. ככה הם בזמן האחרון: ברגעי החסד הם משחקים ביחד בהרמוניה : "בוא תראה, טורנדו!" הגדול קורא והקטן  שומט את משחקיו באחת:  'אני בא, חכה לי!', רץ אליו כדי לצפות  במי האמבטיה זורמים במערבולת אל הביוב. אבל ברגעים אחרים הם בסשן בלתי נגמר של האבקות על הספה, על השטיח ועל הרצפה, מלווה בזעקות "זה הוא התחיל", "אני לא עשיתי את זה" ולפעמים גם: "אני רוצה כבר למכור את האח הזה מהמשפחה שלנו".

החוג הקודם נגמר והגדול  נכנס, אומר שלום למורה ומשחרר אותנו בלי בעיות.  הקטן  גורר אותי אל  אולם הספורט הגדול  ולרגע נשימתי נעתקת: האולם הענק מלא בקרוב למאה בנות שגוררות מזרונים, רצות, קופצות ומתהפכות באוויר,יוצרות צורות  גיאומטריות בתנועה קבוצתית איטית, קופצות על החמור ומלהטטות  בערבסקים  על הקורה.  מתעמלת צנומה אחת,קרובה אלינו, מפליאה לקפוץ  לגובה מתוך זרועותיהם המשותפות של מספר מאמנים ומאמנות, המשמשות אותה כטרמפולינה.

לרגעים נדמה לי האולם כמו ציור של ברויגל, כשאת האנשים המיניאטוריים המוכרים שבו מחליפות הבנות בבגדי הגוף הצבעוניים שלהן. חלקן ילדות צעירות מאד וחלקן כבר כמעט נערות. כשכמה מהן מתקרבות אלינו אני מציינת לעצמי כמה הן יפות ורזות. שערן משוך לאחור לקוקו גבוה או לצמה הדוקה, הירכיים  ללא  גרם של שומן. קלילות גופן, התואם של התנועות, הרחש העמלני-בנותי הזה שמגיע מכל עבר מנתק אותי מהכאן ועכשיו ואני שוב בת תשע, מסתכלת בלב שוקק בקבוצת מתעמלים מדנמרק המתארחים בקיבוץ ומופיעים בתרגילי  אלכסון מרהיבים באולם הספורט; אני על הדשא, מתאמנת על קפיצות ערביות וגלגלונים או שכובה על הבטן, שעונת מרפקים, קוראת בפעם המיליון בספר 'המתעמלת הצעירה' לפני שיעור בלט.


זוכרות את הספר הזה?


ואת זה?

הרגע חולף  ואני כאן, אמא לשני בני חמש וכמעט-שלוש. שני בנים. לא בנות. לקח לי זמן להכיר בכך, אבל  הבית שלנו הוא ממלכה של בנים. קורה שהם  יושבים ומציירים, עובדים בבצק או משחקים 'פיקולינו' ו'רביעיות' אבל ברוב הכמעט מוחלט של הזמן הם מעדיפים לטפס, להתלכלך, לשחק 'תופסת כרישים' עם אבא, לרוץ עירומים בממטרות, לירות בחץ וקשת,  לנסוע על האופניים  וליפול מהם, לצלול באמבטיה בשאון של קצף ומים כדי למצוא אנגרי בירדס אבודים וללכת "הקרבות"( שילוב של קרבות והפלות) על הספה ועל הדשא. אולי הבנתי את זה  באמת רק לא מזמן, כשהגדול אמר לי : "אמא, אנחנו שלושה ואת – אחת".

אני ממשיכה להביט,נפעמת, במופע הבנות המתואם והאסתטי. ( "זו הנבחרת" מספרת לי אמא אחת בגאווה, "הן באות להתעמל כאן ארבע פעמים בשבוע").
וכשהמולת היופי שוקעת ונרגעת קצת מחלחלות לתודעה מחשבות ושאלות אחרות . הבנות האלה, הצעירות כל כך- האם הן אוהבות את האימונים האלה? ומה דוחף את הוריהן  לשלוח אותן לסיר הלחץ ההישגי והתובעני הזה? ואיך הן  מרגישות אל מול דרישות המאמנים? וההורים- מה הם  חשים? גאווה?  לחץ? מה הציפיות שלהם? האם נתנו את הדעת על המחיר שהדבר הזה אולי  גובה? או שפשוט הוחמאו מכך שהמאמנים רוצים את בנותיהם בנבחרת? האם זה מה שנקרא  'חינוך  למצוינות'? האם זה ספורט בריא בכלל? ארבע פעמים בשבוע? ומה אם מישהי קצת יותר מלאה מכל השאר? האם הייתי שולחת לכאן את הבת שלי? האם זה חלק מהמשמעות של לגדול במרכז, בתל אביב, בשונה מלגדול,למשל,בקיבוץ בצפון?

ואז שוקעת ההכרה,מלווה בצביטה של קנאה אבל גם בשמץ של הקלה: נכון לעכשיו לא יהיו אצלנו בבית בגדי גוף, ולא זנבות סוס משוכים לאחור. אבל גם לא השתקפות המרדף הזה אחרי המראה הנכון, הגוף הנכון, נפילת השער הנכונה. כי אני זוכרת את זה כבר בגיל תשע, בהחלט זוכרת.  את השער הלא מספיק חלק שלי, את הכמיהה לציפורניים יפות ומסדורות (כססתי, ברור שכססתי)  ולירכיים לא שרוטות. את הרצון השורף כמעט לקנות לי תחושה של ארגון ושקט פנימי לצד עוד בגד גוף ורוד ועוד אחד סגול.   הרצון לעמוד בזמנים, לא לאחר לחוגים, להיות מסודרת מבחוץ ומבפנים – דברים שנדמה היה לי שאצל אחרות קורים בלי קושי אבל אצלי חרקו איכשהו, התבלגנו, ביקשו מפלט מהשורה.

ואיך זה הולך להיות עבור הבנים שלי ? מה הם יפגשו ? ומה אפגוש אני ביחד איתם ? מה יהיה שם בג'ודו ובכדורגל? מה מחליף, בממלכת הבנים, את התחרות של הבנות? את ההסתודדויות, את השאיפה אל  ה"בסדריות" הזו, אל הציווי המצמית של המראה הנכון? והאם זה עדין כך גם היום, כל הקודים החצי לחושים הללו שנחרתו בי חזק כל כך בכיתות ג' וד' וה'? והאם יכול להיות שמשהו בסיסי השתנה בעולם הילדות? ושהזכרונות שלי כבר לא רלוונטיים?

אנחנו יוצאים מהאולם אל החוץ החשוך. החוג עדין לא נגמר. ושוב הקטן הזה מתעקש לחבק את עמוד התאורה חיבוק ממושך ואני  נעצרת, רוכנת אליו ומחבקת אותו חזק.

מארון הספרים של ניבי

נסעתי לעזור לאחותי לארגן ולסדר את ביתה החדש והיפה שבעמק, אליו עברה היא עם משפחתה לפני שבוע. חזרתי עם אוצרות בלומים: חזקים וגיבורים מכל המינים, רובוטים חצי מפורקים שעדין מאירים, שקית גוגוסים, דרדסים, אופנועים ואפילו תחפושת זורו עם כפפות וגלימה. אושר גדול וכמה שעות של שקט אחר הצהריים.
אבל את הפנינים האמיתיות לקחתי לי,כמעשר, מארון הספרים.
תודה ניבי !

קסמי אנדרסן


זהו עותק ישן של אגדות אנדרסן שהיה תמיד על מדף הספרים בבית הורי.
האגדה האהובה עלי ביותר מהספר הייתה 'הילדה עם הגפרורים' ('מוכרת הגפרורים הקטנה').
בסיפור המקורי של אנדרסן משוטטת לה מוכרת גפרורים קטנה, יחפה ורעבה, ברחובות הקפואים של ערב  חג המולד. כדי לברוח מהקור המקפיא היא מדליקה גפרורים. כל גפרור מעלה חזיונות נעימים של אוכל, בית ומשפחה. הגפרור האחרון מעלה את דמותה של סבתה האהובה  והיא עולה בזרועותיה השמימה.
אבל העורך ה"חינוכי" של 'קסמי אנדרסן'  (כתוב שם כי זהו מבחר של אגדות "בתרגום חדש ובעריכה חינוכית")  בחר לחסוך את הסיום המורכב הזה מן הקוראים. כאן, כשהילדה פוקחת את עיניה היא מוצאת עצמה בחדר גדול ומואר ובתוך מיטה רכה ונעימה. 'סבתא אמיתית' מצאה אותה על סף ביתה וגאלה אותה מהעוני, מהרעב ומהקור המקפיא

אני זוכרת שבתור ילדה משהו בסיום הסיפור הטריד אותי. אמנם שמחתי על שהילדה ניצלה אבל כנראה הרגשתי שמשהו כאן מודבק וערוך. ההפי אנד הזה חרק לי. אולי לכן רציתי לשמוע  (או לקרוא כשהייתי גדולה יותר) את הסיפור שוב ושוב?  ומה הרגשתי כשנתקלתי בסוף האנדרסני המקורי? ואיך קורה שאני מוצאת את עצמי, כמעט מבלי לחשוב, משפצת סופים  מבהילים או אכזריים כשאני מקריאה סיפורים לילדי?

גם ברבורי הבר היה אחד הסיפורים האהובים עלי בספר.
אמם של עליזה הנסיכה ואחד עשר אחיה הנסיכים מתה, ובמקומה באה אם חורגת רעה שמכשפת את הנסיכים והופכת אותם לברבורי בר. עליזה מגורשת  אף היא מהארמון.  אחרי תלאות רבות היא פוגשת קוסמת וזו מגלה לה כי ביכולתה להציל את אחיה מהכישוף על ידי שתארוג עבורם מעילים מעלי סירפדים, אך עליה לשמור את דבר האריגה בסוד. אם תדבר ינעצו מילותיה כמו חרב חדה בלב האחים. שוב עוברת הנסיכה תלאות רבות  וכמעט שמועלית על המוקד, אך לבסוף מצליחה לסיים את מלאכת אריגת המעילים. היא משליכה את המעילים על הברבורים והם הופכים בחזרה לנסיכים יפי תואר.

"למען הצלת אחיה היתה מוכנה לסבול את כל היסורים שבעולם".. מתוך 'ברבורי הבר' בתוך 'קסמי אנדרסן'.

יותר ממחבלים ויותר מנחשים, אחד הפחדים הגדולים של ילדותי היה הפחד מסרפדים. אולי לכן הרשימה אותי כל כך הקרבתה של עליזה שהייתה מוכנה  לארוג  מעילי הסרפדים.

השאלות ניקרו בי תוך כדי קריאה: האם גם אני הייתי מוכנה לגעת בסרפדים כדי להציל את אחיי? האם הייתי מוכנה לשתוק ולא לשתף בסוד שכזה? באגדה הזו הדהדו כל סיפורי האימה שארבו תמיד, מושתקים למחצה, מעבר למציאות הבהירה והרגילה: סיפורי גירוש,בריחה והקרבה בשואה, הברוטליות של המלחמות, ומחבלים שפורצים לבתי  ילדים בצפון הארץ.
כל אלה התערבבו לתוך עלילת ברבורי הבר ומשכו  והפחידו  אותי בו בזמן.

על שתי האגדות- על מוכרת הגפרורים ועל ברבורי הבר  אפשר לקרוא  פוסטים מרתקים בבלוג של מרית בן ישראל 'עיר האושר'.

המפוחית של אורי

לספרים של דינה דז'טלובסקי מגיע פוסט שלם ומכובד ואני מבטיחה שעוד אכתוב אותו. לפני כמה חודשים מצאתי  עותקים בלויים של  'דני הקטן והשוטר ניסים' ושל 'המטרייה של רותי" בחנות יד שנייה. אני מספרת מהם  לילדים שלי ונדמה לי שגם הם אוהבים את הסיפורים בהירי העלילה שטומנים בחובם איזה תום שכמעט ופס מן העולם ואת צילומי הבובות בשחור ולבן.

הנה הדף השני מתוך ה"מפוחית של אורי":

והנה אחרית הדבר המרגשת שהוסיפה העורכת מירה מאיר. (היא חותמת : 'העורכת' ללא ציון שמה, בתחתית הרשימה.)

 מתוך'המפוחית של אורי' , מאת  דינה דז'טלובסקי, הוצאת ספרית פועלים, 1976.

אדל וסימון לעומת זאת הוא ספר חדש יותר.

אדל וסימון, כתבה ואיירה: ברברה מקלינטוק, הוצאת מטר,2006.

זה ספר מקסים לאוהבי פריז. עם איורים יפהפיים של ברברה מקלינטוק וגם משחק חיפוש אחרי פריטים שהלכו לאיבוד. אבל העיקר הוא יופייה של פריז שעושה חשק לקחת מטוס, להיכנס לבולונז'רי  הקרוב ולא לצאת משם לעולם. ( או לפחות עד שאחוזי הלחות יואילו בטובם לחזור ולאפשר קיום שפוי במרחב הים תיכוני שלנו).

בתים

אני אוהבת את השירים של מירה מינצר יערי. את הדימויים הלא מפוענחים עד הסוף  ואת המשפטים שלעיתים נותנים את עצמם בקלות ולעיתים לא מתמסרים. דווקא חוסר הזאנריות הזה של השירים שלה (הם למבוגרים? הם לילדים? ) שלא פעם  גורם לי לחוסר נוחות ביצירה של אחרים  אצלה עושה הגיון. מתיישב נכון כל כך  על כל המקומות הלא ז'אנריים שלי. מדבר בשפה שלי.

הנה שיר שמתאים לי עכשיו ואולי תמיד.