שמנת פירורים

כשאני מגיעה אל ההורים שלי אני תמיד מתיישבת על כיסא במטבח. לרוב על זה שבין השיש לשולחן וקרוב לכיריים. זה שהיה שייך בילדות, מבלי שיוכרז על כך מעולם, לאמא בגלל המיקום האסטרטגי שלו שמאפשר קימה מהירה למזוג עוד מרק, להביא מלח או כף, להוסיף חלב.
ומההרגל היד שלי נשלחת אל המגירה ההיא שאין בעצם שום סיבה לפתוח. המגירה האמצעית ששוכנים בה בערבוב שאף פעם לא  הבנתי גומיות, אגוזי מוסקט שלמים ישנים ושקיות חצי מותחלות של אבקת  סוכר.  אמא שומרת שם גם שתי מחברות של מתכונים ושתיהן נפתחות דומה: בחדשה, שגם היא כבר ישנה, מתכונים שנכתבו בכתב ידי ובישנה מתכונים שנכתבו בכתב ידה של אחותי שמתה כבר שלושים ושתיים שנה: עוגת שמרים של רותי, בלינצ'ס גבינה של הגי. עוגת עתידה, עוגה מספר שמונה, קצף וקצפת, עוגת ביסקוויט חגיגית של נירה שויאר ופרג בציפוי שוקולד.
אמא ביקשה שנעתיק ונכתוב הכל מחדש.
וזה הגיל  הזה, עשר או אחד עשרה, שאת להוטה לכתוב בו יפה ומסודר, כאילו שזה ימחוק את שאר הדברים הלא מסודרים, הגרועים, הכואבים. האצבעות שלך עובדות קשה, מתאמצות להציב כל אות נפרדת ומתוקה ומעוגלת במקומה. וכך זה בדפים הראשונים: מסודר ועגול ומתאמץ ומתוק.

קוקוס

קוקוס שלי

אבל מהר מאוד, רק כמה דפים הלאה, מתחיל הכל להתבלגן:  כתב היד של אחותי נעלם מהמחברת הראשונה וכתב ידי שניסה נואשות לחקות את כתב ידה נעלם אף הוא מהמחברת החדשה. ובמקומם מופיעים מתכונים בכתב היד המהיר, הרפוי אבל העקבי של אמא וגזרי עיתון חומים מלבניים מ"על המשמר", שנחתכו במהירות, כמו בהיסח דעת,מודבקים ברישול. והכל מוכתם בכתמים ישנים  בגוונים שונים של חום, של מה שהיה פירורי בצק, מרגרינה ואינסטנט פודינג.

עוגה מספר שמונה

ארוחת ארבע

הדפדוף מספר על עולם שלם של יחסים:  המעמד האריסטוקראטי של העוגות שנבחרו ונאפו והוגשו שוכן בדפים הכמעט הרוסים, המרובבים עד שכבר אי אפשר כמעט לקרוא את המתכון, ולצידם בדפים נקיים ומובנים עד כדי עלבון העוגות והמאפים המלוחים שרק הפוטנציאל נשאר מהם ולא נאפו מעולם.
ליום ההולדת שעבר ביקשתי מאמא עוגת שמנת ופירורים: העוגה של הרגליים היחפות וההסתובבות מהילדות. העוגה שנשפך ממנה הצחוק ההוא של העמודו ושל שמיכת הפיקה על הדשא.

שמנת פירורים

אמא הכינה את העוגה והביאה אותה. התינוקת ליקטה פירורים מתחת לשולחן. הכנתי מקינטה למבוגרים שישבו במטבח ואמא פרסה פרוסות נדיבות וסידרה בצלחות חד פעמיות מנייר ממוחזר.
לקחתי עוד כפית ועוד אחת. השמנת הייתה מתוקה מדי,  הווניל תעשייתי.
ואכלתי עד הסוף. אכלתי כמו ילדה טובה: את כל השמנת. את כל הפירורים.

מאין באנו

לא מזמן הגיע אלי סרטון מתחילת שנות השמונים  ובו מתראיינים ילדים רבים מהקיבוץ שבו גדלתי. הייתי אז ילדה במה  שהיה   "גן עופרה" והתחלתי לצפות בו בסקרנות

.

המראיין והצלם שלידו הושיבו את הילדים על המרפסות החיצוניות המובילות לבתי הילדים או על הדשאים הירוקים הרחבים  ושאלו את השאלה. את שאלת השאלות:  "איך מגיעים ילדים לעולם?", "איך את/ה חושב/ת  שהגעת לעולם"? מצאתי את עצמי צופה בסרטון הזה שוב ושוב ושוב ושוב.  צפיתי בו אולי שמונים פעם במהלך יומיים. צפיתי בו כך, כבמעין אובססיה, אולי בעיקר בגלל זהותה של הילדה הראשונה שהתראיינה בו. זה לקח שנייה או שתיים והבנתי: זו אני בגיל חמש או חמש וקצת.
מכאן הצפייה שלי בסרט התחלקה לשניים: חלק אחד התעניין בצורה שקשה לתאר בילדה ההיא. בבת דמותי שמאז.   אולי מכיוון שלא הייתה לי מעולם כמעט  אפשרות להתבונן כך על עצמי, לחוות את עצמי כך, מבחוץ. כיום אנחנו הרי מצלמים  את הילדים שלנו  בסיטואציות הכי יומיומיות שיש, בצורה מוגזמת אפילו והם גדלים עם השתקפות דמותם, עם בבואתם בסרטונים ובתמונות  שבתוך המכשירים הרבועים הקטנים כחלק  בלתי נפרד מזהותם.
התמונות שאמא ואבא צילמו אותנו במצלמת הניקון, על סרטי קודאק, נשלחו לפיתוח וחזרו אחרי  חודש, או אפילו יותר, מסודרות בחבילות נייר כתומות עבות כרס. היפות ביותר שבהן נבחרו והודבקו באלבומים  ונשארו שם לתמיד, מעצבות את הזיכרונות לפי מבחר מועט של רגעים מטיולים וחגיגות: טיול שבת למחצבה, טיול לרמת הגולן, פורים, בת מצווה לאחותי, יום הולדת חמש, ארוחת ערב כשהדודים מחיפה באו לבקר. לראות את עצמי כך בתוך סרט היא חוויה נדירה עבורי. מטלטלת אפילו.
החלק השני  שבי חש עקצוץ והתכווצות מול הפולשנות של השאלה, ההתגרות שבה. יש משהו מטריד, מעורר אי נוחות באופן שבו מראיין גבר שלא היה חלק מהצוות החינוכי שאל ילדים- המון ילדים, וקטנים כל כך – את השאלה האינטימית הזו. שאלה, שגם ילדים בני ארבע או חמש כבר יודעים באיזשהו אופן שיש בה משהו מעורר מבוכה, צחוק, בושה, הסתרה.
רק ילדים נראים בצילומים ואף לא מבוגר אחד. איפה הגננות? המטפלות? ההורים? אם לנחש, הצילומים התרחשו במה שקראנו לו "ההקמה" , השעה שבה מקימים את הילדים לאחר מנוחת הצהריים, אוכלים לחם עם שוקולד או פרי ומיץ פטל ומחכים לשעה ארבע. תחושת הוואקום ההורית נוכחת מאוד. השאלה נוגעת במקום הכי ראשוני, בקשר בין הורים וילדים -איך הגענו לעולם- ואמא ואבא נראים רחוקים, רחוקים.
ואני מוצאת שאני רוצה להשתחרר מהאי נוחות, להתעלם ממנה. רוצה רק להיות מוקסמת ממנה, מהילדה הזאת. מהנוכחות החזקה, הצחקנית שלה. מכיווץ האף הקטן-פעמיים היא כיווצה אותו, בין תשובה לתשובה. מהגופניות העזה שליוותה את התשובות, מהתשובה עצמה: "אבא קופץ על אמא מאחורה ואז יוצא התינוק". מה זו התמונה הזו? מאיפה הגיע הדימוי הזה של אבא ואמא? אי אפשר שלא להיסחף למחשבות. האם ראיתי משהו? האם שמעתי משהו? או שכל העניין  תמים לחלוטין? אולי מקור הסיפור הוא בדימוי מהספר "כיצד באים תינוקות לעולם" שבו רואים את אבא מציץ מאחורי גבה של אמא ושניהם מתבוננים בתינוק?

כיצד באים תינוקות לעולם

אני הבת הקטנה, לא חוויתי לידת תינוק במשפחה ואני לא זוכרת שהייתה לי איזו תשוקה מיוחדת לאח קטן. אז מאיפה כל הידע הזה? "אמא נותנת לתינוק ציצי  ואז הוא בוכה קצת והיא נותנת לו עוד חלב ומשכיבה אותו לישון" אומרת הילדה בקולה הצחקני והחזק. כן, זה בטח הספר הזה. אני זוכרת את עצמי מתבוננת בו הרבה, חוקרת אותו, את הצבעוניות הפסטלית שלו, את  הדמויות .החלביות, את  אמא ואבא השוכבים במיטה, מחובקים, מכוסים במעיין שמיכת נייר פרחונית
ושוב חוזרת לילדה. פחות לתוכן דבריה ויותר לנוכחות שלה. לביטחון, לצחוק המשוחרר, לגוון הקול הבוטח והצרוד מעט.  מופתעת מהדמיון לבתי הקטנה. "היא בכלל לא דומה לך"  כבר התרגלתי לשמוע וגם להגיד לעצמי שהיא "משהו אחר". והסרט הזה מלפני כמעט ארבעים שנה מוכיח אחרת: דומה. כל כך דומה! השיער, הפנים, אבל  בעיקר המחוות, הנוכחות, הצחוק, האופי.
ואני מסתכלת על בת השנתיים ורבע  שלי  וכל כך רוצה שתשמור על החוזק ועל הביטחון ועל  והכוחות שלה.  ומה קרה לאלה שלי? שלעיתים יוצאים ונוכחים אבל הרבה פעמים, הרבה יותר מדי, מסתבכים, נאלמים, מתפתלים, בוחרים לסגת.
עוד מעט המולת שגרת היומיום תטרוף שוב הכל בתובענות שלה, אבל אני לא רוצה לשכוח את הילדה ההיא. רוצה לשאוב ממנה כוחות והשראה. רוצה שהיא תהייה גאה במה שנהייה ממנה, ממני. שתוכל, שאוכל להתבונן בה ולמשוך את החוטים העדינים הקושרים בין מי שהייתי אז למי שאני היום. שאוכל להגיד לעצמי: כן זו אני. כן. כן. כן. כן.

 

סוף הקיץ

בזמן האחרון הקטנה מתעוררת מוקדם מדי, רוצה לינוק. שמעתי פעם שזו התעוררות של הרגל, כזו שצריך להכניע. האיש שלי רוצה שאפסיק להניק אותה. ואני לא רוצה. מניקה. יודעת כמה מהר זה שוב ייגמר והיא תגדל ותדבר ותלך ותתרחק .
אחרי שאני מניקה אותה אני לא מצליחה לחזור לישון. המחשבות תופסות ומושכות אותי אליהן,
מצליחות לסובב אותי בסבך טורד.

אני קמה אל המטבח, פותחת חלון, מתנחמת במראה המוכר של השחר החיוור משמאל ובחוטים הדקים של שומרי הבר ובריח הקיץ. כל יום אני מסתכלת על כליל החורש ששתלנו בגינה שלנו ובכל זאת הוא מצליח להפתיע אותי בגודלו הפתאומי וכך גם שני  בניי-  נמדדים ליד קיר המטבח והאיש שלי מסמן  את גובהם ומתפעל מגדילתם ואני מנסה ואינני מצליחה להבחין בצמיחתם היומיומית.

והמחשבות הופכות לחישובים. והחישובים עדיין אותם חישובים. קטנוניים כאלה, בדיוק כמו אלו שבילדות: ההיא יותר מהירה, ההיא רוקדת יותר יפה, להיא יש שיער חלק יותר וארוך יותר, ומה עשיתי ומה אעשה ומה הספקתי ומה לא, כמו במשחק ההוא שהיינו משחקים: שלום אדוני המלך, שלום בני היקרים: איפה הייתם ומה עשיתם.
ולעיתים הופכות המחשבות לרעב פנימי חמוץ, ובשעות אחרות זה שוכך ונרגע.

הסבך הזה של הגדילה. ורגעי  השחר האלה, שכל כך מעט אני נותנת לעצמי להיות בהם, והם אולי אחת הנחמות שיש לעולם להציע לי: שעות של שתיקה ושל אור חיוור לפני שהכל מתחיל, לפני שהשעות מתחילות להימזג זו אל זו וחומקות ואני לא מספיקה דבר
וכבר מגיע הערב.

 

בקולנוע עם אבא

לכבוד 'כנס הפנקס' לספרות ילדים ונוער– ראתה אור אסופת יצירות לילדים – 'איור תחילה' שמה.
קיבלתי איור מסקרן מאת שמרית אלקנתי והיה עלי לכתוב טקסט בעקבותיו.

הנה האיור והטקסט ושהתפרסמו באסופה:

Image

בקולנוע עם אבא

בשבת בבוקר אני אוהב ללכת לקולנוע עם אבא.
אנחנו  קונים כרטיסים, פופקורן ומיץ ענבים,
מקבלים משקפי-תלת מימד ומתיישבים
בשורה שבע בצד. לידנו יושב ילד אחד
שאמא שלו ביקשה שנשגיח עליו.
מתחתינו איש עם כרבולת אש,
ומעלינו זוג מתלחש, וגברת עם תיק שחור
ושיער מחודד. אבל הכי אני מוטרד
בגלל ההוא שמאחור, זה עם החדק-אף,
לא מבוגר וגם לא צעיר ששותק ולא זז.
מה הוא מסתיר?

כולם מכרסמים ומחכים שהסרט יתחיל.
והנה המפלצת: גוש של צחוק מתגלגל ומבהיל,
שד רודף אחריה והיא רצה כמו טיל.
אני דוחף את הפנים בחולצה של אבא
והוא חושב שאני מפחד ובכלל לא מבין
שאני מנגב עליו מלח ומיץ ענבים.
מכוניות מרוץ הופכות למסוקים,
המפלצת בורחת עם זוג ענקים,
הלב שלי דופק.

פתאום אני שומע משהו מקרקר. מישהו מחרחר.
זו לא המפלצת. היא מולי על המסך, מחייכת.
האולם מתמלא בשיעולים והצבעות –
"חוצפה!"  "באיזו זכות?" "סליחה אדון!" ו"מה פתאום!"
"זה ההוא," אני רוצה לצעוק לסדרן
ולכוון אותו אל הפילון החדקן,
אבל שום קול לא יוצא לי.
"אבא, תגיד לו," אני מסתובב אליו ואז
העיניים שלי פוגשות, איזה בושות –
נעליים שחורות, רגלי ג'ינס ארוכות,
פה פתוח, עיניים סגורות…
אבא שלי
ממלא את האולם בנחירות!

'בחרי דמות משפיעה וכתבי עליה'

 

בחנוכה ביקשה ממני עדית שגב לכתוב על דמות שהשפיעה עלי.
אם לדייק, היא ביקשה שאכתוב על 'גיבורה', אבל המושג הזה לא ממש מדבר אלי.
אמרתי לה שאכתוב על  מפגש משמעותי. על דמות משפיעה. על קריאה וכתיבה.
וזה מה שכתבתי על המפגש שלי עם רונית מטלון שהייתה מורה שלי במהלך לימודי הM.A בתכנית לכתיבה באוניברסיטת חיפה.

 

 

 

 

 

 

 

כי הם מושכים

בשבועות האחרונים כבש את ליבו של בן הכמעט שלוש שלי ספרה החדש  של נרי אלומה "הסוס הכי מהיר בעולם".

הסוס הכי מהיר בעולם

קיוויתי שיאהב את הספר מלא החן הזה וכשביקש ממני, בערב הרביעי ברצף, לקרוא שוב את 'הסוס' וכשדהר ברחבי הבית כשהוא מדקלם לעצמו 'דיו דיו דהר קדימה' וכשההבטחה לקרוא בספר הצליחה להוציא אותו מהאמבטיה ללא מאבקים הבנתי שהספר הזה עושה לו את זה.

"למה אתה אוהב את הספר על הסוס?" שאלתי אותו כשישב בחיקי וקראנו ממנו בפעם העשירית.
הוא נתן בי מבט רציני, חשב קצת, דיפדף לעמוד אותו הוא אוהב  יותר מכל והסביר :"כי הם מושכים, אמא,הם מושכים".

הסוס הכי מהיר

מסגרת הסיפור היא אחר הצהריים אחד שבו רוכבים אור, גיבור הספר, וחבריו על גב אביו של אור הנושא אותם לאן שיחפצו. המשחק הכה מוכר הזה משמש את אלומה כדי לשאת אותנו יחד עם ילדי החבורה אל כמה ממחוזות החפץ הנחשקים תמיד – גן החיות, ביתם של סבא וסבתא וחוף הים.
לסיפור יש קצב מדויק ועדין והדיאלוגים נחים בטבעיות בתוך תבניות חריזה לא מאולצות.
האיורים של נעם נדב  מצליחים  לדלג בקלילות על משוכת ההשתנות שעוברת דמות האבא :פעם זוהי דמותו האנושית  ופעם הסוס שהוא הופך להיות.
הג'סטות המאפיינות את ה'אבא-סוס', מנחי הגוף  שלו וכן השימוש בסקאלת צבעים דומה  יוצרים זיקה של ממש בין שתי הפרסונות עד שכמעט וקשה להפריד ביניהן, דבר המזכיר אולי את יכולתם של ילדים לנוע בחופשיות בין עולם המשחק והדמיון  לבין המציאות.

תחושת שייכות חזקה למסגרת קהילתית ומשפחתית עולה מן הספר ונושב ממנו איזה נועם, איזה חיוך, שמזמין אותנו לקחת חלק בחברותא הזו של הילדים ובמשחק שלהם.
אני משוכנעת  גם שרבים מההורים, שהג'ינגול המתיש בין עבודת היום ושגרת אחר הצהריים התובענית הוא מנת חלקם, יוכלו להזדהות  עם הבעת העייפות האומללה-כמעט והמצחיקה מאד שעל פני האבא-סוס המתמסר.
האיכויות ה'סוסיות'  הללו נדמות כמהדהדות גם בדמויות הסבא והסבתא ואפילו בדמויות הילדים. כך הופך אולי הסוס ל'חלק מהמשפחה" או ל"חלק מהחבורה".

 מתוך הספר - הסוס הכי מהיר בעולם

בסוף הספר משכיבים הילדים את האבא-סוס הגמור מעייפות לישון. הם מביאים לו  אוכל, מים ומדחום ומניחים לו סוף סוף לנוח. אור לוקח את המושכות ומרכיב את יואבי אחיו הקטן הישר אל המיטה.
הסיום הזה וגם היחסים שבין האבא לבן הזכירו  לי ספר ישן יותר ומקסים ביותר  של אלומה "אבא  הכי חזק" ( ספריית  פועלים 2008  )  שממשיך לככב אצלנו בהשכבות ואף פעם לא נמאס.
אבא הכי חזק

גם בסיומו של "אבא הכי חזק", שבמהלכו נלחם אביו של הילד אדם באריה, בכריש, בקרנף ,במפלצת ובדרקון  המפחידים את בנו – מתעייף האבא כל כך עד שהוא נרדם ללא יכולת לזוז.
החיות המפחידות, שמפחדות עכשיו מהאבא ה'הכי חזק' ו'הכי מפחיד'  הן שמשכיבות אותו לישון.
האיורים של זהר טל ענבר נהדרים ורעננים, ועוד הישג של הספר הזה, לפחות אצלנו, הוא האופן שבו הוא  מצליח לגשר על פער הגילאים ומדבר אל בן החמש  וחצי ואל בן השלוש כאחד.

הנה טעימה קטנה מהספר.

אבא הכי חזק3

אבא הכי חזק4

אבא הכי חזק1

אבא הכי חזק2

***

השאלות של יום שבת

–          איך כדור הארץ 'שם' ואנחנו כאן?

–          ואיך זה שאנחנו לא נופלים?

–          ואיפה זה ים השלווה? באמת בירח?

–          ולמה בים יש כל כך הרבה חול?

–          ומה ההבדל בין שבלול וחילזון?

–          ואיך נוצר הגשם בעננים?

–           ואיך מתים? מה, פשוט נופלים? אחורה? ככה?

–          וכשמתים, אז לא נושמים? כמו כשצוללים? כמו שאני יודע לא לנשום?

–          ואיך פתאום הצלחתי לרכוב על אופניים?

–          ואיך אומרים 13 באנגלית?

–          ובן כמה מיכאל יהיה כשאני אהיה בן שש?

–          וכשאהיה בן שבע?

–          ושמונה?

–          ומה זה ויקינגים?

–          ואנשי מערות?

–          ולמה הילדה הזאת בתמונה בכתה מהסופה סנדי?

–          והדינוזאורים, אמא, הם היו חכמים ?

–          והאדם הקדמון? טיפש או חכם?

–          ואיך כותבים שמן זית?

–          וזברה?

–          וסיכה?

–          ו-'יותם' ?

–          וגבינה, איך מכינים?

–          ואיפה אנחנו, 'שם' או 'כאן'?

++++

"שׁוֹאֵל בְּלִי הֶרֶף הוּא: לָמָּה זֶה כָּך?
"לָמָּה וְלָמָּה" מַעֲבִיר הוּא בַּסָּךְ."