מקלט המוזיקה

ביום החורף ההוא ירד גשם חזק. כבר בארבע נעשה חשוך. ירדו טיפות צפופות וחלקות ובלי רוח  על הדשאים, על השבילים, על בתי הילדים.
עליתי לבד בעליה הגדולה: עטופה במעיל ובמגפיים ובמטריה: מבית הילדים אל מקלט המוזיקה.
הגעתי להתאמן שם בפסנתר: התיישבתי. עשיתי סולמות. ניגנתי יצירה אחת שכבר ידעתי בעל פה. הנגינה הייתה רק תירוץ כדי לשהות בחלל הקטן והמוגן הזה. לתעות בו,בין חדר התווים המוארך, לשירותים החשוכים עד למטבחון שבו, בתוך קופסאות פלסטיק, נחו מוארכים אף הם, וופלים בטעם לימון ומקלות של בייגלה.
שקט מזן אחר שרר במקלט הזה, החפור אל תוך צלע הגבעה באופן המדמה כוך גדול או מערה. בחדר התווים התגבהו על מדפים  ספרים,פרטיטורות ישנות, השירונים של פסח,עמודי תווים מקופלים, חליליות עזובות.
חלל מוגן בתוך חלל מוגן הוא היה בשבילי: מופקע מכל מה שעטף אותו. שני מטר מהכלבו, מהחולין הזה של אמצע הקיבוץ.
מעולם לא אכלתי את הוופלים או את מקלות הבייגלה אבל היתה שם,כמו בכל משרדי הקיבוץ, צנצנת זכוכית חומה של מלבין קפה. טעמתי מהמלבין בלי לחשוב כלל על הטעם. השלמתי מלכתחילה עם היותו מין "תוספת מיוחדת" ולכן גם,בהכרח, טעימה.
היה קר באותו יום. ומשום מקום הוא הגיע לפתע, טומי, הכלב של אביב.
הוא היה כלב טיפש, טומי, אבל טוב. הפרווה החומה בהירה שלו (הוא היה אולי שילוב של גולדן ושל קולי) הייתה רטובה והדיפה ריח כלבי עמוק. בשפם כנוע וברגליים בוציות חייך אלי, התחנן על משהו:"קחי אותי" או "ייבשי אותי".
גררתי אותו פנימה. הוא ייבב בהכרת תודה. הדלקתי את המזגן על החום הגבוה ביותר. לקחתי מגבת קטנה והתחלתי לנגב אותו במרץ. אף שערה מהפרווה העיסתית כמעט מרטיבות שלו לא חמקה ממני. קירצפתי אותו ממש במגבת. קירבתי אותו אל המזגן, מכוונת אליו את הרוח החמה. הכלב הפשיר לאט.
שרתי לו קצת: נעימה חלשה מהיצירה עליה התאמנתי.הוא ליקק את פני. הבאתי לו מים. הבאתי לו וופלים ובייגלה.נתתי לו לטעום ממלבין הקפה. פרשתי לו מחצלת ליד שולחן הפורמייקה העגול הפינתי עליו עמד הטלפון. הוא התיישב ואז השתרע עליה בקול עמום,הניח את חוטמו על כפותיו,עצם את עיניו ונרדם.
ניגשתי אל הפסנתר וניגנתי אותה נעימה. אותה יצירה.
טומי ישן על המחצלת ואני ניגנתי . בחוץ חשוך, גשום וקר.
בפנים נעים וחם כשטומי הטיפש והטוב איתי במקלט המוזיקה, שני מטר מהכלבו, מהחולין הזה של אמצע הקיבוץ.

(לאביב)

להישאר או לעבור?

להישאר בתל אביב? או לעבור צפונה, קרוב למשפחה, קרוב למקום בו נולדתי?
להישאר כי כבר התרגלנו. כי הגדול בגן טוב עם גננת נפלאה.(לקטן טוב בכל מקום..)
להישאר בגלל הקרבה לעבודה, בגלל אפשרויות העבודה וההתפתחות המקצועית, בגלל החברויות שנוצרו,בגלל השכנים הנהדרים והשכונה האיכותית.
להישאר כי אם נעבור הוא יצטרך לנסוע יום-יום לעבודה למרכז. להישאר כי לנסוע כך זה קשה ושוחק. לעבור כי נהייה קרובים למשפחה, להורים ולאחים שלי ולהורים שלו.
לעבור בשביל ארוחות שישי  משפחתיות משותפות
לעבור כי הגרסא דינקותא של ילדות בטבע, בקיבוץ, שמה לאל את המאמצים להתרגל לגדל שני בנים אנרגטיים בדירה ללא מרפסת בקומה שישית,להתרגל למעלית ולאורח חיים עירוני.
לעבור (ובחורף מחמיר הגעגוע) בגלל הריח: של האלונים ושל האדמה. בגלל העיריות, הרקפות והזוטה. בגלל השמיים ביום חורף.
לעבור בגלל בדידות פתאומית צובטת אחר הצהריים כשאני לבד עם הילדים בגינה הציבורית.
"בדידות היא מקום פנימי'; 'אמהות זה דבר בודד'. אני יודעת, אני יודעת. ובכל זאת.
לעבור כי אני רוצה שהילדים יחוו משהו  ממה שחוויתי כילדה. את הקרבה לטבע, ואת השקט שהיא מביאה איתה. לעבור כדי שהקניון לא תהייה אופציית הבילוי הקרובה והזמינה עבור ילדי. לעבור כי אני כל הזמן מתגעגעת לסביבת מגורים פשוטה יותר ועדין, כן עדין פחות חומרנית.
לעבור כי הכל יקר כאן נורא. כי דירת שלושה וחצי חדרים עולה כאן מה שבית  קרקע מרווח יעלה שם. לעבור כי למה סתם לזרוק כסף לפח? לעבור כי רק כשאחזור ארגיש שוב בבית.
להישאר כי תחושת בית היא תחושה פנימית שאינה תלוייה במקום גיאוגרפי.
להישאר כי כל כך נעים ש'סוזן דלל' במרחק 20 דקות וגם בתי הקפה והמסעדות וחנויות הבגדים השוות. להישאר כי תל אביב ממכרת. כי הידיעה שהעיר וכל מה שהיא מציעה פרוש ממש כאן היא נעימה ומרגיעה באיזה אופן. במיוחד למי שבא ממקום קטן וצפוף כמונו.
להישאר כי לאן נצא שם כשנרצה ?
להישאר בגלל המגוון התרבותי והאנושי. להישאר דווקא הגלל המרחק מהמקום בו גדלתי. מפני שהאתגר הזה של גידול התא המשפחתי ללא עזרה יומיומית של סבים או משפחה קרובה מחזק ומעצים.
לעבור בדיוק בגלל זה רק הפוך.
לעבור, מפני שלמי אני צריכה להוכיח שאני חזקה?
לעבור כדי לשנות. כדי שיהיה מעניין.
להישאר כי מפחיד לעשות שינויים. כי צריך תעצומות נפש בשביל זה.
להישאר כי בלב ה"צפוֹניוּת" דווקא השכונה הזו משמרת כמה מאפיינים של פעם. שכונתיות חזקה, אנשים איכותיים. ערכים..
לעבור כי אני  מחפשת צורת חיים יותר קהילתית.
לעבור כי זה יעשה לנו טוב וכשנהייה שם לא נבין איך לא עשינו את זה קודם.
לעבור, כמה בנאלי, "כדי שלילדים תהייה חצר".
לעבור כי בשנה הבאה הגדול ב'טרום חובה' ולכל הדעות זה זמן טוב לעבור, לפני כיתה א'.
להישאר כי כאן גרות מ' ה' נ' י'  ר' ול' .
לעבור כי שם גרות ע' ב' י' ש' נ' ו ס'.

קיבלתי פעם מתנה. ספרון קטן באנגלית עם האמרה הקיטשית : Home is where the heart is . להישאר או לעבור?

בדרך לחתונה

– אמא?
– מה
– איך העיניים שלנו נשארות פקוחות?
– מה?
אנחנו באוטו. בדרך לחתונה. השעה שבע בערב וכביש חמש פקוק מאד. צריכים להגיע לפרדס חנה.
שנינו במושבים הקדמיים ושני הילדים במושבים האחוריים. אחד בן ארבע והשני עוד לא בן שנתיים.
אני מתאפרת מול המראה הקטנה, דוחפת לאחור אגסים שטופים, בקבוקי חלב, טישו, מים ומגבונים. מורחת קרם ריחני על ידיהם של שני הילדים לבקשתם ונותנת להם להחזיק שפופרת קטנה של ליפגלוס.
יש לנו לפחות עוד ארבעים דקות על הכביש.
תמיד אנחנו רבים בדרך לחתונות, הוא אומר לי.
הפעם לא. אני עונה.
– אבא,אז איך העיניים שלנו נשארות פקוחות ?.
– איזו שאלה יפה, חמוד, יש לנו שרירים קטנטנים באזור העיניים. בעפעפיים – והם עוזרים להחזיק את העיניים פקוחות.
– העפעפיים? הוא שואל,זה החלק הקצת נפוח הזה למעלה?
– כן קטני, בדיוק. מעל העין.
עוברים על פני רכב תקוע בצד הכביש. זה מה שחסם את התנועה. שנינו מחרישים קללה.
– מה אתה אמרת אבא? מה אמרת עכשיו לאמא?
שמיעה אבסולוטית יש לו, כשמדובר בהחרשת קללות.
– תנוח קצת  חמוד, יש עוד זמן עד לחתונה.
– אמא, את יודעת, אני מאוד מתרגש. איזה כביש זה עכשיו?
– כביש חמש. רוצים לשחק 'אני רואה'?
– כן!
אני רואה גשר מנצנץ רחוק.
אני רואה משאית נצמדת לאוטובוס גדול
אותיות סגולות מאירות
אוטו גרר מוזר
ברוש באמצע הדרך
תל ישן
שמיים מחשיכים.
הוא מאוד אוהב חופות בן הארבע שלי. בדיוק כמו שהוא אוהב הצגות ושעות סיפור. אוהב לשבת גבוה על הכתפיים של אבא או קרוב לחופה על הברכיים שלי ולעקוב בהשתאות ובשקט אחרי הטקס העתיק.
בחצר האירועים הזו שבה התקיימה החתונה הייתה פינה קטנה עם גשרון עץ מעל נחל מלאכותי והמים זרמו למין אגם קטן וגשרון העץ הוביל למדרגות שבסופן דלת עץ כבדה.
כמעט את כל שעות החתונה העבירו שני הקטנים על גשר העץ הזה.
הקטן קפץ: טיפס, עלה וירד במדרגות,גילה מנורות קטנות טמונות ברצפה,פלירטט עם אחת האורחות במחיאות כפיים ובהצצות מעבר לכתף שלי. בירך את הדגים בלילה טוב ושלח אותם לישון על המזרון.
אחר כך ישב איתנו הגדול בשולחן "המבוגרים" ואפילו טעם להפתעתי קצת מהאוכל ששמתי לו בצלחת.
"מותר לי לקום מהשולחן אמא ?" כל כך רצה להצליח להישאר ער לקינוחים.
עשר וחצי בערב. הקטן כבר נרדם בעגלה אבל הוא, בן הארבע שלי, נאבק להשאיר את העיניים פקוחות.
– מה יש לקינוח אמא?אני רוצה קינוח.
– בטח. תכף יגיע.
טוב,אמר וחיבק אותי בידיו הקטנות. כבש את פניו בחיקי ונרדם.
העברתי אותו לידיו של אבא ומשם אל ספה חומה ליד גשר העץ הקטן.
הצלילים שטפו את הרחבה והתקרבתי כדי לרקוד ולהיות חלק מהמוזיקה ומהקצב. כל כך הרבה זמן שלא עשיתי את זה. כמה אנשים עמדו ליד הברמנים שמזגו עוד ועוד משקאות. הסתכלתי לאחור וראיתי אותו עומד עם שאר המשפחה ליד שולחן האוכל, ליד הילד שלנו הישן.
זקוף,עיניו מצומצמות,החולצה היפה שבחרנו לו בחיפזון בבית עוטפת את גופו החזק והאומר עייפות.
עוד מעט ניסע חזרה הביתה ושני הקטנים ישנו מאחור.נצחק על משהו שקרה שם,נדבר על המוזיקה שהייתה וכמה זמן שלא ראינו איזו הופעה טובה,על איך נהייה עייפים מחר בבוקר וכמה מתוקים היו הילדים. נשים דיסק שאנחנו אוהבים וניסע בחושך. אני אשמור עליו בדרך.שלא יירדם, שיחזיק את העיניים פקוחות.

על אלים וגיבורים

ילד: אמא, אלהים זה השמש?
אמא: לא חמוד, השמש זה השמש.
ילד: אז אלהים חי?
אמא: יש אנשים שחושבים שכן. בערך. יש אנשים שמאמינים שאלהים נמצא, ויש כאלה שחושבים שהאנשים המציאו את אלהים. הקדמונים המציאו לעצמם כל מיני אלים.
ילד: למה?
אמא: כי הם לא ידעו איך להסביר דברים,איך השמש זורחת ואיך נוצר העולם ואיך נוצר האדם.
ילד: הקדמונים..מילה מצחיקה. הם כבר מתים, נכון?
אמא: נכון.
ילד: ואנטיוכוס?
אמא: הוא גם מת
ילד: והרצל?
אמא: גם הוא.
ילד: אמא את לא צודקת. הרצל עשה את כל זה
אמא: את מה הוא עשה?
ילד: את כל העולם. הוא המציא את העולם
אמא: לא, חמוד הרצל לא עשה את כל זה.
ילד: כן ,הוא כן. הוא המציא את הרצלייה..
אמא: לא, חמוד הרצל חי ב..
ילד:אז איזה חג זה הרצל? הוא בראש השנה?
אמא: לא חמודי, הרצל הוא לא בחג, הרצל הוא..
ילד: אז הוא סתם ביום?
אמא: כן. לא. זאת אומרת..
ילד: ואת בטוחה שהוא מת, אמא?
אמא: כן.
אורי: ויהודה המכבי?
גם הוא.
ואלהים?

שבת בבוקר

יש לי חולשה לספרי עצות בסגנון 'למדי את תינוקך לישון כל הלילה' או 'האושר- בשישה שלבים פשוטים'. בשבועות האחרונים אני מיישמת בדבקות עצה אחת שאימצתי מספר מהסוג הזה.
דנו שם בסוגיית ההתעוררות המוקדמת מדי בבקרים של סופי השבוע והמליצו לצאת עם הילדים מהבית. מוקדם. ממש מוקדם. לצאת לפני שהם יתחילו להחריב בשיטתיות את הבית. לפני שנספיק לצאת מדעתנו או לשקוע ברחמים עצמיים תוך ניסיון נואש לקרוא עיתון ולשתות קפה.
פשוט: להתלבש,להלביש אותם, לרדת ביחד ל'פארק הסמוך לבית', כך כתוב שם, בלי לשכוח לקנות קפה בדרך ולתת למי שנשאר בבית שעות מתוקות של שינה ושקט.
כל העסק שווה ולו עבור התחושה הזו של גדלות נפש: "אני נותנת לו לישון" המלווה תמיד בהתחשבנות הבלתי נמנעת. "או.קי., אבל הוא יעסיק אותם אחר כך וייתן לי לי שנת צהריים ארוכה. "בלי ההבטחה הזו (גם אם לא תתממש לבסוף) בלתי אפשרי כמעט לצאת למשימת הבוקר.
זה נעים ממש מייד: האוויר הקריר. הרחובות הכמעט נטושים. "אמא,זה כמו יום כיפור. נלך על הכביש עכשיו, טוב?" הבדידות המזהרת שבה שרויה הגינה הציבורית. הכל לרשותנו: הגדול יכול להבריח עורבים ולהשפריץ מים מהברזייה דקות ארוכות מבלי שאחשוש ממבטים עוינים. הקטן ירוץ בין המתקנים וינסה כל נדנדה ומגלשה.
אבל זה מוקדם. יציאה ברבע לשבע בבוקר. לפעמים אפילו לפני. ויש צורך לנטרל מראש את רגש המסכנות הגואה עת את נוכחת שאכן רק את שם. לעיתים יתעו גברים טרוטי עיינים עם מנשאים אופנתיים על חזם במטרה להרדים תינוק סורר וכמה הלכים זריזים. ואת.
בשבת האחרונה התחלנו כמו תמיד בגינה הגדולה, הקבועה שלנו. הגדול יצר אגם ענק מתחת לברזייה, עקר כמה ענפים מהשיחים ויצר בעזרתם מערכת סכרים משוכללת שניתבה את המים לכיוונים שונים. תוך כך שידל את החתולים, באיומים ובתחינות, לבוא ולשתות. נדנדתי את הקטן בלוויית שיר נשכח מהילדות שאני שרה לו בזמן האחרון. כשהאגם נספג בחול הצטרף אלינו הגדול למתחם הנדנדות וכל אחד מאיתנו תפס נדנדה. "יותר חזק. אמא. שוב" התנדנדתי לקול צווחות הגיל וצחוקם של ילדי: הכי גבוה בגינה.
החלטתי, חדורת התלהבות, לגרור אותם הפעם לעוד גינה. לא היינו בה הרבה זמן. אולי שנה וחצי ואולי יותר. פינתית,עוטפת צל. עם המשטח השחור הזה במקום חול, אורנים מסביב וכמובן חתולים וברזייה. התיישבתי בסיפוק על הספסל ולגמתי ממה שנשאר מהקפה בזמן שהקטנים התרוצצו ובחנו את המגלשות ואת שאר המתקנים. ושמץ של נוסטלגיה עלה בי :'כאן הגדול טיפס כשהיה בן שנה וחצי על סולם החבלים..כאן ערמנו מגדל של אצטרובלים'. געגוע גינות . לא דבר שחשבתי שאחווה אי פעם.
הגדול הספיק להתיידד עם חתול ג'ינג'י אחד והזהיר אותי שהשיח שמאחורי הספסל שעליו אני יושבת הוא הר געש מסוכן. הקטן טיפס באקסטאזה על אחד המתקנים בקריאות 'זה של גדולים'. היה שקט מסביב ושיבחתי את עצמי על ההחלטה הנבונה. באמת גינה חמודה.
בזווית העין ראיתי גבר מוזנח ועייף למראה שהתקדם לכיווני בצעדים מדודים. עוד תימהוני,חשבתי לעצמי,אבל הוא המשיך להתקרב אלי באיטיות נחושה.
"בוקר טוב" לאט אלי."את פה כדי לתת לאבא שלהם לישון, נכון?"
'כן' הנהנתי" בשמץ של חשדנות שכבר הכינה את עצמה להפוך לסבלנות אדיבה,מכילה. 'נחמד', הספיקה לעבור בראשי מחשבה, 'יש כזו אמפתיה לאמהות בימינו שאפילו סתם עוברי אורח בגיל העמידה עוצרים כדי להביע תמיכה. ועוד בשעה כל כך מוקדמת'.
"אז נתת לו לישון, אבל לכולנו הרסת את השינה של שבת בבוקר!" ירה לעברי. "הם ילדים נחמדים. אבל למה אנחנו אשמים?" "תתסכלי" הצביע כלפי בנין דירות שהתנשא בסמוך להר הגעש,"זה בדיוק מתחת לחדר השינה שלנו. אין בושה? אין?"
"בואו" התחלתי לקפל את חפצינו וקראתי לקטנים."ממילא כבר מאוחר. נתחיל לחזור."
העמסתי את שניהם על העגלה, עת הנוזף העייף גמגם מילות תודה שלא שעיתי אליהן. הורתי לגדול לחבק את הקטן והתגלגלנו, נכלמים במקצת אבל גאים, הביתה.

החיים דומים לרקבת

זוכרות אותו? תמונה מצועצעת על העטיפה, מנעול קטן מהדק את הדפים ובפנים : אוצרות גנוזים.
הן כותבות לך שם, מנהמת ליבן, פתגמים ואמרי שפר ומקשטות בלורדים:

ספר הזכרונות שלי מכיתה ב' נפתח במעין ברכה מצחיקה מאמא שלי -מורה ומחנכת בכל רמ"ח ושס"ה  שעבדה אז, תקופה קצרצרה, בחדר האוכל של הקיבוץ . הפיחות הזמני הזה שחל במעמדה מונצח כאן:


"מאמא. פעם מורה היום מנקה את הכניסות בחדר האוכל.."

עמוד מפואר מניבי אחותי הגדולה ממני בחמש שנים:

ובהמשך כל חברותי, חלקן בשגיאות כתיב שמכמירות את הלב ומחממות אותו:

(בסוד: "מי שפותח כלב נובח"..) 

אתן מוזמנות  לסרוק ולשלוח לי זכרונות  מהספרים שלכן שאתן לבטח עוד שומרות במקום נסתר בבית  ליד אוסף המפיות והמכתביות.