שבת בבוקר

יש לי חולשה לספרי עצות בסגנון 'למדי את תינוקך לישון כל הלילה' או 'האושר- בשישה שלבים פשוטים'. בשבועות האחרונים אני מיישמת בדבקות עצה אחת שאימצתי מספר מהסוג הזה.
דנו שם בסוגיית ההתעוררות המוקדמת מדי בבקרים של סופי השבוע והמליצו לצאת עם הילדים מהבית. מוקדם. ממש מוקדם. לצאת לפני שהם יתחילו להחריב בשיטתיות את הבית. לפני שנספיק לצאת מדעתנו או לשקוע ברחמים עצמיים תוך ניסיון נואש לקרוא עיתון ולשתות קפה.
פשוט: להתלבש,להלביש אותם, לרדת ביחד ל'פארק הסמוך לבית', כך כתוב שם, בלי לשכוח לקנות קפה בדרך ולתת למי שנשאר בבית שעות מתוקות של שינה ושקט.
כל העסק שווה ולו עבור התחושה הזו של גדלות נפש: "אני נותנת לו לישון" המלווה תמיד בהתחשבנות הבלתי נמנעת. "או.קי., אבל הוא יעסיק אותם אחר כך וייתן לי לי שנת צהריים ארוכה. "בלי ההבטחה הזו (גם אם לא תתממש לבסוף) בלתי אפשרי כמעט לצאת למשימת הבוקר.
זה נעים ממש מייד: האוויר הקריר. הרחובות הכמעט נטושים. "אמא,זה כמו יום כיפור. נלך על הכביש עכשיו, טוב?" הבדידות המזהרת שבה שרויה הגינה הציבורית. הכל לרשותנו: הגדול יכול להבריח עורבים ולהשפריץ מים מהברזייה דקות ארוכות מבלי שאחשוש ממבטים עוינים. הקטן ירוץ בין המתקנים וינסה כל נדנדה ומגלשה.
אבל זה מוקדם. יציאה ברבע לשבע בבוקר. לפעמים אפילו לפני. ויש צורך לנטרל מראש את רגש המסכנות הגואה עת את נוכחת שאכן רק את שם. לעיתים יתעו גברים טרוטי עיינים עם מנשאים אופנתיים על חזם במטרה להרדים תינוק סורר וכמה הלכים זריזים. ואת.
בשבת האחרונה התחלנו כמו תמיד בגינה הגדולה, הקבועה שלנו. הגדול יצר אגם ענק מתחת לברזייה, עקר כמה ענפים מהשיחים ויצר בעזרתם מערכת סכרים משוכללת שניתבה את המים לכיוונים שונים. תוך כך שידל את החתולים, באיומים ובתחינות, לבוא ולשתות. נדנדתי את הקטן בלוויית שיר נשכח מהילדות שאני שרה לו בזמן האחרון. כשהאגם נספג בחול הצטרף אלינו הגדול למתחם הנדנדות וכל אחד מאיתנו תפס נדנדה. "יותר חזק. אמא. שוב" התנדנדתי לקול צווחות הגיל וצחוקם של ילדי: הכי גבוה בגינה.
החלטתי, חדורת התלהבות, לגרור אותם הפעם לעוד גינה. לא היינו בה הרבה זמן. אולי שנה וחצי ואולי יותר. פינתית,עוטפת צל. עם המשטח השחור הזה במקום חול, אורנים מסביב וכמובן חתולים וברזייה. התיישבתי בסיפוק על הספסל ולגמתי ממה שנשאר מהקפה בזמן שהקטנים התרוצצו ובחנו את המגלשות ואת שאר המתקנים. ושמץ של נוסטלגיה עלה בי :'כאן הגדול טיפס כשהיה בן שנה וחצי על סולם החבלים..כאן ערמנו מגדל של אצטרובלים'. געגוע גינות . לא דבר שחשבתי שאחווה אי פעם.
הגדול הספיק להתיידד עם חתול ג'ינג'י אחד והזהיר אותי שהשיח שמאחורי הספסל שעליו אני יושבת הוא הר געש מסוכן. הקטן טיפס באקסטאזה על אחד המתקנים בקריאות 'זה של גדולים'. היה שקט מסביב ושיבחתי את עצמי על ההחלטה הנבונה. באמת גינה חמודה.
בזווית העין ראיתי גבר מוזנח ועייף למראה שהתקדם לכיווני בצעדים מדודים. עוד תימהוני,חשבתי לעצמי,אבל הוא המשיך להתקרב אלי באיטיות נחושה.
"בוקר טוב" לאט אלי."את פה כדי לתת לאבא שלהם לישון, נכון?"
'כן' הנהנתי" בשמץ של חשדנות שכבר הכינה את עצמה להפוך לסבלנות אדיבה,מכילה. 'נחמד', הספיקה לעבור בראשי מחשבה, 'יש כזו אמפתיה לאמהות בימינו שאפילו סתם עוברי אורח בגיל העמידה עוצרים כדי להביע תמיכה. ועוד בשעה כל כך מוקדמת'.
"אז נתת לו לישון, אבל לכולנו הרסת את השינה של שבת בבוקר!" ירה לעברי. "הם ילדים נחמדים. אבל למה אנחנו אשמים?" "תתסכלי" הצביע כלפי בנין דירות שהתנשא בסמוך להר הגעש,"זה בדיוק מתחת לחדר השינה שלנו. אין בושה? אין?"
"בואו" התחלתי לקפל את חפצינו וקראתי לקטנים."ממילא כבר מאוחר. נתחיל לחזור."
העמסתי את שניהם על העגלה, עת הנוזף העייף גמגם מילות תודה שלא שעיתי אליהן. הורתי לגדול לחבק את הקטן והתגלגלנו, נכלמים במקצת אבל גאים, הביתה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s