בדרך לחתונה

– אמא?
– מה
– איך העיניים שלנו נשארות פקוחות?
– מה?
אנחנו באוטו. בדרך לחתונה. השעה שבע בערב וכביש חמש פקוק מאד. צריכים להגיע לפרדס חנה.
שנינו במושבים הקדמיים ושני הילדים במושבים האחוריים. אחד בן ארבע והשני עוד לא בן שנתיים.
אני מתאפרת מול המראה הקטנה, דוחפת לאחור אגסים שטופים, בקבוקי חלב, טישו, מים ומגבונים. מורחת קרם ריחני על ידיהם של שני הילדים לבקשתם ונותנת להם להחזיק שפופרת קטנה של ליפגלוס.
יש לנו לפחות עוד ארבעים דקות על הכביש.
תמיד אנחנו רבים בדרך לחתונות, הוא אומר לי.
הפעם לא. אני עונה.
– אבא,אז איך העיניים שלנו נשארות פקוחות ?.
– איזו שאלה יפה, חמוד, יש לנו שרירים קטנטנים באזור העיניים. בעפעפיים – והם עוזרים להחזיק את העיניים פקוחות.
– העפעפיים? הוא שואל,זה החלק הקצת נפוח הזה למעלה?
– כן קטני, בדיוק. מעל העין.
עוברים על פני רכב תקוע בצד הכביש. זה מה שחסם את התנועה. שנינו מחרישים קללה.
– מה אתה אמרת אבא? מה אמרת עכשיו לאמא?
שמיעה אבסולוטית יש לו, כשמדובר בהחרשת קללות.
– תנוח קצת  חמוד, יש עוד זמן עד לחתונה.
– אמא, את יודעת, אני מאוד מתרגש. איזה כביש זה עכשיו?
– כביש חמש. רוצים לשחק 'אני רואה'?
– כן!
אני רואה גשר מנצנץ רחוק.
אני רואה משאית נצמדת לאוטובוס גדול
אותיות סגולות מאירות
אוטו גרר מוזר
ברוש באמצע הדרך
תל ישן
שמיים מחשיכים.
הוא מאוד אוהב חופות בן הארבע שלי. בדיוק כמו שהוא אוהב הצגות ושעות סיפור. אוהב לשבת גבוה על הכתפיים של אבא או קרוב לחופה על הברכיים שלי ולעקוב בהשתאות ובשקט אחרי הטקס העתיק.
בחצר האירועים הזו שבה התקיימה החתונה הייתה פינה קטנה עם גשרון עץ מעל נחל מלאכותי והמים זרמו למין אגם קטן וגשרון העץ הוביל למדרגות שבסופן דלת עץ כבדה.
כמעט את כל שעות החתונה העבירו שני הקטנים על גשר העץ הזה.
הקטן קפץ: טיפס, עלה וירד במדרגות,גילה מנורות קטנות טמונות ברצפה,פלירטט עם אחת האורחות במחיאות כפיים ובהצצות מעבר לכתף שלי. בירך את הדגים בלילה טוב ושלח אותם לישון על המזרון.
אחר כך ישב איתנו הגדול בשולחן "המבוגרים" ואפילו טעם להפתעתי קצת מהאוכל ששמתי לו בצלחת.
"מותר לי לקום מהשולחן אמא ?" כל כך רצה להצליח להישאר ער לקינוחים.
עשר וחצי בערב. הקטן כבר נרדם בעגלה אבל הוא, בן הארבע שלי, נאבק להשאיר את העיניים פקוחות.
– מה יש לקינוח אמא?אני רוצה קינוח.
– בטח. תכף יגיע.
טוב,אמר וחיבק אותי בידיו הקטנות. כבש את פניו בחיקי ונרדם.
העברתי אותו לידיו של אבא ומשם אל ספה חומה ליד גשר העץ הקטן.
הצלילים שטפו את הרחבה והתקרבתי כדי לרקוד ולהיות חלק מהמוזיקה ומהקצב. כל כך הרבה זמן שלא עשיתי את זה. כמה אנשים עמדו ליד הברמנים שמזגו עוד ועוד משקאות. הסתכלתי לאחור וראיתי אותו עומד עם שאר המשפחה ליד שולחן האוכל, ליד הילד שלנו הישן.
זקוף,עיניו מצומצמות,החולצה היפה שבחרנו לו בחיפזון בבית עוטפת את גופו החזק והאומר עייפות.
עוד מעט ניסע חזרה הביתה ושני הקטנים ישנו מאחור.נצחק על משהו שקרה שם,נדבר על המוזיקה שהייתה וכמה זמן שלא ראינו איזו הופעה טובה,על איך נהייה עייפים מחר בבוקר וכמה מתוקים היו הילדים. נשים דיסק שאנחנו אוהבים וניסע בחושך. אני אשמור עליו בדרך.שלא יירדם, שיחזיק את העיניים פקוחות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s