השיר שאוּרי אוהב עכשיו

את הספר הזה גיליתי לא מזמן על מדף ספרים של חברה טובה שרק לפני כמה ימים ילדה את בתה השנייה (ברוכה הבאה,עלמה!):

את השירים של מירה מינצר יערי אני מכירה מאז ילדותי, אבל את הספר הזה ( יצא בהוצאת ספריית פועלים,1981)  לא הכרתי.
ברגע שפתחתי אותו ידעתי שזה ספר שכאילו נכתב במיוחד לבן הארבע שלי.
הנה השיר שהוא הכי  אוהב  עכשיו בספר

יש בספר עוד שירים מופלאים (אעלה כאן בקרוב עוד כמה) שמתאימים במיוחד לילדים סקרנים ורגישים
( בדיוק הילדים שלכם, נכון?)  שאוהבים לשאול שאלות  על החיים ,על המוות ועל העולם.
אני לא יודעת אם אפשר לרכוש אותו בחנויות הספרים הרגילות, הוא יצא מתישהו בתחילת שנות השמונים,אבל בחנויות יד שנייה הוא נמצא.
ודווקא נעים היושן הזה של ספר שכבר עבר כמה ידיים של ילדים ושל הורים. ויש עליו אולי אפילו איזו הקדשה או ברכה  בדף הפותח.

מודעות פרסומת

חתולים

"יוּ אמא, תראי איזה גור חמוד".
כך זה התחיל: קריאות התפעלות מתונות בדרך לגינה או מבעד לחלון האוטו שהפכו עד מהרה לרמיזות בוטות יותר: "מתי תפסיקי להיות אנֶרגית אמא ?"
"אלֶרגית"
"כן, כן אני יודע. אלרגית. אז מתי תפסיקי?
"אי אפשר להפסיק חמוד. זה או שאתה אלרגי לחתולים או שלא".
ואני אלרגית. ישנתי פעם,עוד לפני שנולדו הילדים בבית של חברה טובה שמשוגעת על חתולים. איזה ישנתי. לא עצמתי עין כל הלילה. הגוף כאב מרוב גירוד. בחמש בבוקר הערתי אותה והתחלנו לשאוב את הספה ואת סביבותיה כדי שאוכל לחזור ולנשום.לא מזמן נסענו לטיול משפחתי בגולן. הוא נצמד מיד, בן הארבע שלי לחתולה אפאטית אחת שנתנה לו להחזיק אותה ולהפיל אותה ולעשות בה כרצונו.
הוא נהייה קנאי לה והפך עצבני וחסר סבלנות כלפי האחרים. רצה רק לשבת על הספסל וללטף אותה וזהו. קצת לפני שעזבנו הסתבר שזה בעצם חתול ושמו אריה. הוא קיבל את השינוי בגבורה, אבל בלילה מצאתי אותו מסתובב בחצר האחורית של בית המארחים, תועה ומחפש אחריו.
"אריה נעלם. הוא הלך לכביש, אני יודע".
גררתי אותו חזרה לאוהל, מנסה לשווא להרגיע אותו."..הוא נדרס. כן,כן. הוא לא נזהר ובאה מכונית ו..אריה מת ואני לא אראה אותו יותר אף פעם.." מירר בבכי.
"חמוד, הוא בטח כאן מסתתר איפשהו או פשוט ישן"."לא .לא נכון את סתם אומרת. הוא מת. זה בטוח."בבוקר קפץ מהמזרון לשמע יללות מבחוץ.
"אמאאאא!!!' שאג. 'זה הוא. זה אריה. הוא כאן,מתחת לספסל, אוכל את השאריות מארוחת הערב"."אתה רואה חמוד?""כן, אמא, פשוט אני התגעגעתי אליו נורא אתמול. בגלל זה בכיתי."בתקופה האחרונה הגענו לסטאטוס קוו. זה לא שהוא לא ממשיך לבקש חתול אבל גם דואג לעצמו לתחליפים.  את החתולה השחורה שגרה בסביבות הפח בכניסה לבניין שלנו הוא אימץ."זו חתולת חצר אמא,את מבינה?" הסביר לי בידענות, "חתולת 'אשפות' שהפכה לחתולת בית. אה, וקוראים לה ג'קי."
באופן מפתיע התחלתי לחבב אתג'קי ולחפש אותה בכל פעם שאני עוברת את סף הבניין. מפתיע, כי מעולם לא חשבתי שנפשי תיקשר בנפשה של חתולת 'אשפות' שחורה.
ומפתיע השדה הזה שבו מתחולל השינוי. לא משהו שחשבתי שאי פעם ארצה או אוכל לשנות, והנה- טוויסט בעלילה. חתולים פתאום."רוֹצֶה לראות תמונות של בוּלי החתול שלנו ?" שאלה לא מזמן את בני החברה שלי,זו שמשוגעת על חתולים. 'בטח' ענה לה בלהיטות והתיישב בחיקה מול האייפון לצפות בבוּלי המכורבל בעריסת התינוק שלה."קודם כל שתדעי שיש לך ילד אינטליגנטי מאוד" היא אומרת לי "רק אינטליגנטים אוהבים חתולים"."עכשיו תראי" היא פונה לערוצים מעשיים. "אני שולחת לך לינק לשיטה שיכולה לרפא אלרגיה לחתולים. אני מקווה שאת מבינה כבר, שמתישהו תצטרכי להביא לו חתול הביתה".נזכרתי אז בלילה ההוא שישנתי אצלה על הספה בסלון. אני עמדתי להתחתן והיא להיפרד. החתול הג'ינג'י שהיה לה אז היה בעייני מין אבן נגף לא חשובה. כמעט ברמת החפץ. משהו שהפריע לי לישון ולנשום ולשכוח את החרדות מהחתונה המתקרבת.הם חדלו להיות בלתי נראים עבורי, החתולים,(יש כל כך הרבה בתל אביב) והם מתגלים לי עכשיו: בני ברית שמלווים אותי כשאני נכנסת עם ילדי אל אותם מחוזות דקים ושבירים ואילמים- שם האהבה פוגשת בחרדה והעדינות עלולה להיתקל בכל רגע באכזריות או בצער. בקלות אפשר לא לנשום שם,לפתח אלרגיה מרוב שזה עדין.
בינתיים אנחנו מגדלים חלזונות. הבאנו אותם הביתה בשבת מהסבים בקיבוץ. אנחנו מאכילים אותם בחסה ובמלפפונים ואני מקווה שהילדים יתנו לי לשחרר אותם לטבע בריאים ושבעים בעוד שבועיים. עד אז אולי אפסיק להיות אלרגית.


דיונות של דצמבר

השבת הייתה קרירה ושמשית
אסור היה להישאר בעיר. ובאמת כל כך טוב היה לדרוך יחפים על החול שהיה חמים בשכבה העליונה וקר כמה סנטימטרים מתחת.
דיונות רכות.קטנות.עשרים דקות מתל אביב. מטר וחצי מכביש החוף הפקוק.
הים נשב עלינו זוהר כחול של דצמבר,
הילדים העיפו את העפיפונים שהבאנו וציירו רוח צבעונית מעלינו.
שיחקנו תופסת ומחבואים בין החול לשמיים ואכלנו את הסנדוויצ’ים ואת התפוזים, כשהשמש התחילה להתלכסן מערבה.
חזרנו יחפים למכונית והדיונה הקטנה חזרה איתנו הביתה:חול במיטות של הילדים, חול במיטה שלנו, חול על הספה, בכיסי הבגדים ובנעליים, בתיקים ובשיער. חול שמבקש שנספיק ונחזור לפני בוא החום.

 

דואר אויר

"תכתבי" היא אמרה לי,תוקעת מולי בלוק של נייר כתיבה דק מן הסוג ששימש בזמנו לכתיבת דואר אויר ועט כדורי רגיל בצבע כחול. לא הייתה לי ברירה. קולה היה פסקני על גבול הציווי והיא הייתה גדולה ויפה יודעת כל ונערצת עלי.הייתי בת תשע והיא עשרים ואחת.

" בכל אחר הצהריים  כשאת מגיעה לכאן תשבי קצת ותכתבי. כתבי מה שעבר עליך היום, כתבי מה את מרגישה. לא חשוב מה. העיקר שתכתבי."
היא איננה כבר 26 שנה והפוסט הראשון בבלוג הזה הוא בשבילה באהבה גדולה ובגעגועים רבים.

אחיות. בסלון של סבתא. פורים 1984