הגיבורים השווים של בן השנתיים

בשקט בשקט מפתח הקטן טעם ספרותי מובחן ומעודן כבר בגיל שנתיים.
הוא אוהב סיפורים עם עלילה פשוטה ועם זאת בעלת עומק, גיבורים שקל להזדהות איתם וסוף טוב כמובן.
הספר שהוא אוהב לקרוא וגם לקרוע  בזמן האחרון הוא: קורדרוי
זהו ספרו של הסופר והמאייר האמריקאי דון פרימן שיצא לאור בשנת 1968.
"קורדרוי הוא שם של דובון,  שגר פעם על מדף הצעצועים בחנות גדולה"..
הספר עוקב אחרי הדובון הקטן במשך יממה מכריעה אחת,החל מהרגע בו מתאהבת בו ילדה בשם ליסה אך אמה לא מניחה לה לקנות אותו, עבור בחוויותיו בחנות הכלבו  ועד לסוף הטוב המיוחל.

קפיצה קטנה לניו יורק בסיקסטיז. קורדרוי. מאת דון פרימן. הוצאת צלטנר ספרים של ילדים,2008.

נעים לקרוא בספר הזה: האיורים עושים חשק לקפוץ לניו יורק של סוף הסיקסטיז, העלילה הפשוטה והבהירה מצליחה לרגש בכל פעם מחדש והקטן מבסוט שוב ושוב מעלילותיו של קורדרוי המתוק.
פרימן סיפר, שרצה להראות את ההבדל הענק בין חיי העושר והמותרות שמציגות חנויות הכלבו הגדולות לבין החיים האמיתיים,כפי שרוב האנשים חיים אותם. מה נבקש עוד מספר?

לא פחות מהדובון האמריקאי, גם אלפונס אוברג, גיבורה של הסופרת  והמאיירת השוודית הנפלאה גונילה ברגסטרום הוא מושא להערצת הקטן.
"לילה טוב אלפונס" ו"אלפונס נו בוא כבר"  הם שני ספרים מתוך סדרת ספרים ארוכה שכתבה (ועדיין כותבת) ברגסטרום, החל משנות השבעים ועד היום. מאז פרסומם זוכים הספרים  להצלחה רבה בשוודיה ובעולם.
הספרים תורגמו בארץ כבר בשנות השבעים – אז  עוברת אלפונס  ל"אליהו".

לפני כתשע שנים יצאו כמה מספרי אלפונס לאור בישראל במהדורה מחודשת וזכו לתרגום קולח,כיפי  ועדכני של רות שפירא. במקום "אליהו ונסים הנסתר" משנות השבעים קיבלנו בגרסה העכשווית את "אלפונס חברו הדמיוני מולגן". טיפה יותר נאמן למקור השוודי.

המצבים המתוארים בספרים מוכרים היטב לכל ילד והורה ומעוררים הזדהות רבה.

"נחש הפיתון מגעיל אבל גם חמוד.."מתוך "אלפונס נו בוא כבר" מאת גונילה ברגסטרום, הוצאת עם עובד 2003. 

כל כך חבל שרק שלושה  מספרי אלפונס תורגמו לעברית מתוך יותר מעשרים! הנה, תראו כאן כמה אלפונס (אלפי באנגלית) מפורסם. בספרים לא תמצאו  דמות אם אלא רק את אביו של אלפונס.

כיף חיים בשוודיה. אלפונס ואביו. 

הכתיבה של ברגסטרום, כיאה לכותבת סקנדינווית, נקייה ממניירות, מצחיקה ולא מתחכמת. מהכאן והעכשיו ומתוך הדיאלוגים בין אלפונס אוברג המקסים  לבין אבא שלו היא נוגעת באוניברסאלי (ובכל מי שקורא את הספר, מבוגר או ילד).

שוקולד למפלצת השן הקוצצת

ואולי לא צריך לגרש את המחשבות המפחידות כל כך מהר?
אולי אז הן יפחידו קצת פחות?
אולי במקום להעיף את השודדים כמו בילבי – הילדה הכי חזקה בעולם ובמקום להסתכל ליצורי הפרא בצהוב של העיניים כמו מקס  אפשר לרגע לעצור ולנשום?
ואז יוכלו הבלומים והדונדרים, הברמליים והפחדרונים, מלכות הקרח המקפיאות, וכל המפלצות  וייצורי הפרא לפהק,למתוח איברים ,לאכול שוקולד או פשוט לנמנם.


"אני המפלצת, השן הקוצצת,אני הגזלן הרשע ברמליי.."

"אתה יודע,'' אגיד אולי  לבן הארבע וקצת  "גם אלי הן באות לפעמים, המחשבות הרעות, ולא רוצות לעזוב. והאבן הזו, של הקבר, ששאלת עליה? גם אותי היא מפחידה. ולא, אני  לא יודעת אם המתים עפים לשמיים או נשארים באדמה."
לא בטוח שאצליח לדבר איתו כך.
סביר להניח שיהיה לי קשה,כי אהיה עייפה,עצבנית, טרודה או מפוחדת.
אבל אנסה,בכל זאת, לזכור  את  מה שקורצ'אק אמר,ש:''אפילו האהבה – אסור לה לקלקל את האמת, כי האמון חשוב מן האהבה."


 כיצד לאהוב ילדים, מאת יאנוש קורצ'אק, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

'רוצה שוקולד'?  אשאל אותו כשניסע ביחד לאסוף את הקטן מהגן.
"בטח" יענה  וילכסן אלי חיוך ממזרי.
הוא יאכל את השוקולד מהר ויבקש מייד עוד. ועוד.

 

על הספה עם בלוּם ודוּנדר

משהו הפחיד את הגדול בגן.  אחד הילדים אמר שהלב יכול לקפוא ושהשרירים יכולים להתפוצץ.
"זה שטויות במיץ, שמעת?" אני אומרת לו מהר מדי בזמן שאני חוגרת אותו  במכונית. "פשוט אל תחשוב על זה"
"אני לא יכול לא לחשוב על זה, אמא. מלכת הקרח הקפיאה שם את כולם. אני כל הזמן חושב על זה".
הפחד עושה אותו  שקט וזה די נח,חייבים להודות. הוא משתף פעולה. עושה מה שאני אומרת בלי ההתנגדויות הרגילות. לא רב ולא מתווכח. אבל אולי עדיף שישתולל. שירביץ לקטן ויעצבן אותו. שינדנד בלי סוף שאקנה לו עכשיו ממתקים. רק לא השקט הזה המיוסר.
"תספרי לי סיפור מצחיק, אמא" הוא אומר פתאום.
"סיפור מצחיק?.." – אני  ממש גרועה בסיפורים מצחיקים –
ואז אני חושבת קצת.  "אולי נספר על בילבי?"
חיוך קטן בקצוות.
"כן?"אני שואלת
"כן, כן ' הוא עונה."על איך מר נילסון טבל את הזנב שלו בדיו ואיך בילבי הרימה את אולוף החזק ואחר כך העיפה את  השודדים בלום ודונדר קרלסון על הארון ומר נילסון עשה להם פרצופים"


"צחוק פה וצחוק שם..מי שממש חזק צריך להיות גם טוב לב". מתוך: 'מי מכיר את בילבי בת גרב' מאת אסטריד לינדגרן ואינגריד נימן.בהוצאת עם עובד.(הוצאה מחודשת 2011)

אחר כך, בבית, הוא בילבי ואני השודדים. בן השנתיים הוא, כמובן, מר נילסון הקוף הקטן.
בילבי ומר נילסון ישנים על הספה בסלון כשאני, השודדים, מגיעה כדי לגנוב מהם את המזוודה עם מטבעות הזהב. בילבי קם וזורק את השודדים ההמומה על הארון (השטיח) ומר נילסון המתוק מטפס על הכריות, קופץ ומחייך בלי להבין כלום.

"אני עדיין מפחד נורא" הוא אומר לי  מאוחר יותר באמבטיה."ממכשפות ובעיקר מקוסמות . בגלל השרביטוֹת שלהן. והכשפים שהן עושות. תשמרי עלי כל הלילה, אמא?"
לפני השינה הוא  לוקח את המסיכה שהכין בגן ומתאמן על תכסיס הקסמים של מקס מ"ארץ יצורי הפרא":

"הוא הביט ישר לתוך העיינים הצהובות שלהם בלי למצמץ אפילו פעם אחת…" מתוך "ארץ יצורי הפרא,מאת מוריס סנדק. הוצאת כתר.

ונרדם  מאוחר יחסית. על הספה בסלון.
נקווה שיהיה לילה רגוע.

 

שני ספרים, אתר שווה ושוקו חם

בבית של סבתא נ' שבצפון הארץ מתחרים ביניהם הספרים על המדף מי יותר איכותי.
לא פלא, אם כן, שאת הספר "יומגדול עם צפרנגול " ספרה של המאיירת והסופרת המשובחת אורית ברגמן קיבלנו ממנה. חיות מעורבבות דמיוניות כמו 'דבאייל' הרך והמנומנם – חצי דב וחצי אייל , 'שממיתולה'- השממית החתולית  או 'עכבריה' טורף הגבינה הצהובה מלוות את  הילד, גיבור הספר, בשגרת יום  אחד מבוקר ועד לילה.


עטיפת "יומגדול עם צפרנגול וחברים אחרים" מאת אורית ברגמן, הוצאת כתר 2011.

אפשר לנסות למצוא  בספר הזה מסרים מורכבים  ואלוזיות אבל רצוי פשוט לקרוא עם הקטנים. (ולקרוא שוב ושוב כי הם חוזרים ומבקשים.) אורית  ברגמן מקיימת מעת לעת מפגשים ומזמינה את הילדים לשלוח לה  ציורים של חיות מעורבבות  שיצרו בהשראת הספר. ראיון מעניין על תהליך עבודתה התפרסם בכתב העת המקוון 'הפנקס'.
גם  הספר 'אוגבו', שאכן מחכה לנו  על מדף ספרי הילדים בכל פעם שאנחנו מגיעים לבית הסבים שבצפון, הוא ספר של מאיירת-סופרת. כתבה ואיירה אותו אורה אייל ז"ל,  אולי אחת המאיירות החשובות, המשפיעות והמוכרות בישראל. תמיד אני רוצה לקרוא בו ולהקריא אותו לילדים.  יש בו דמיון, פשטות  ושילוב מופתי  בין הטקסט לציורים. ספר כובש לב על ילדה וכיסא. כיסא, שבכוח הדמיון הופך לכלב ולחבר.  בגרסא הישנה, זו שנמצאת אצל הסבים, שמה של הגיבורה הוא אפרת. ואילו בהוצאה המחודשת הוא שונה לנועה. על כך ועוד אפשר לקרוא ברשימה מאירת עיניים של עדנה קרמר ב"פנקס"  -אתר ששווה להכיר.

מתוך "אוגבו" מאת אורה אייל. הוצאת ספריית פועלים 1977.

ולסיום פנקו את עצמכם בשוקו חם, גרסת רות סירקיס 1975.

'בחורף טוב לשתות שוקו טעים ומחמם..' מתוך : "ילדים מבשלים" הוצאת זמורה ביתן מודן 1975.

העוגה והטריטוריה

לפני שבוע חגגנו יום הולדת לבן השנתיים.

התרגש הקטן. "איפה איפה איפה העוגה?" חזר ושאל, בחיוך כובש, את כל מי שהיה מוכן לשמוע.
הגדול איים: "אני אהרוס את העוגה שלו, את שומעת?"
"גם אתה תקבל מתנות".
"את לא מבינה שמתנות זה איכס?" צעק בעודו מנסה לתפוס את הקטן "זה מגעיל.
אני רוצה עוגה. עוגה!!"  ואז בכי. חזק. ממושך.עלבון וקנאה הדהדו בחדר המדרגות. נמזגו לדירות השכנים. חידדו ומרטו את קצות העצבים.
לבסוף נרגע. שתה שוקו. הביא את המזרון הישן מהחדר שלו והכריז שזו מקפצה. שיחקנו רביעיות. שכח את יום ההולדת. שכח את העוגה.
יום ההולדת היה נפלא.
למרות ואולי בגלל הגשם.

אבל היום בשש ורבע בבוקר,כשהוא מכוסה בשמיכה שלו עד קצה האף, שוב:
"את יודעת שאני הרסתי את העוגה? לא שמתם לב, אבל אני זרקתי אותה."
(כמעט תשעה ימים עברו כבר מאז יום ההולדת)
"למה זרקת?"שאלתי.
"לא רציתי שתהיה לו יום הולדת"
"אבל היה כיף, לא?"
"לא. הוא קיבל מלא מתנות ואני בכלל לא קיבלתי. אף מתנה"
"מה אתה אומר.קיבלת גולות וטאקי ואת ה.."
"פשוט לא רוצה שהוא יקבל יותר מתנות. אף פעם. ולא רוצה שהוא יהיה יותר גדול ממני."
"אתה תמיד תהייה יותר גדול ממנו"
"אז בן כמה הוא יהיה כשאני אהיה בן שש?
"הוא יהיה בן שלוש ושלושת-רבעי"
"וכשאני אהיה בן תשע וחצי?"
"שבע ורבע"
"וכשאהיה בן אחד עשרה ורבע?"
"הוא יהיה בן תשע"
"וכשאני אהיה בן 21?"
"אז תגיע לירח"
"'מה?"
"סתם. כלום. נו,יאללה, צא כבר מהמיטה. מאוחר נורא".

הירח הוא אקראי

השיעורים של יואל הופמן לא דמו לשום שיעור אחר באוניברסיטה. הרבה פעמים חשתי כי המפגשים הללו, הלא רגילים והיצירתיים, אפשרו לי לצלוח  את שגרת האקדמיה, שלא ממש תאמה את האופי הלא שקדני שלי.
את השיעור הראשון בקורס, ששמו היה :"מתוך הלב של החיה שהם טרפו" פתח בקטע מסרט של חבורת 'מונטי פייטון'. הוא הקריא רשימות מכולת כשירים. שתק. הרהר בקול רם על גירוד כלשהו לאחר ברברת ארוכה מדי של סטודנט מתיימר והכיר לנו טקסטים יפהפים, שחלקם מלווים אותי עד היום.
ההנחיה היחידה שכתב על דף 'מבחן' סיום הקורס ההוא הייתה: "כתוב את אשר על ליבך על השירים המופיעים כאן".
היו שם על הדף כמה שירי הייקו, שיר יפה של אבידב ליבסקר ועוד שיר של משוררת שלדאבוני אינני זוכרת.
היה  'מבחן' טוב.הרגשתי שכתבתי כמה טקסטים מעניינים, אך כשרציתי להעתיק אותם לדף נוסף כדי לקחת אותם איתי נזפה בי אחת המשגיחות ולא נתנה לי לעשות זאת. יצאתי אל המסדרון וישבתי שם על הרצפה,דומעת קצת, עד שחברה שסיימה את המבחן יצאה וראתה אותי יושבת בפינה, בוכה.
"יואל, יואל- בוא מהר" התקשרה אליו והוא אכן הגיע, מבוהל,בצעדים מהירים ושאל "מה קרה? מה קרה?"
"אל תדאגי. אני כבר מטפל בזה" אמר ונכנס לחדר בו התקיים המבחן. לאחר דקה או שתיים יצא משם, חיוך דק של ניצחון על פניו. "הכל בסדר". אמר. "את יכולה להיכנס ולקחת את מה שכתבת".

***

אבות ישורון, מתוך: מלבדאתה, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2009.

***

יואל הופמן, מתוך: Curriculum Vitae . הוצאת כתר, 2007.

מתוך: אל פסגת הפוג'יסן,מבחר שירי הייקו על פי ספרו של ה.ג.הנדרסון. עורכת: יהודית כפרי. ספריית פועלים 1987.

גולות עם אלוהים

חזרנו מהגן הביתה מוקדם. רק בן הארבע ורבע שלי ואני. שעת צהריים קרה.
הכנתי פסטה והוא היה עסוק בשיגור גולות  מהספה אל הרצפה ובמעיכת השטיח כדי להוציא את אלו שהסתננו מתחתיו.
"אתה הורס ככה את השטיח" הרמתי את הקול.
"אמא", אמר פתאום,מתרומם לכיווני, שתי גולות בכל אחת מכפות ידיו, "קודם כשהלכנו, את  אמרת 'אלוהים'."
"כן" עניתי.
"למה אמרת אלוהים?" שאל.
"לא זוכרת כבר" אמרתי לו "לפעמים כשרוצים משהו או כשנבהלים, או כשמתעצבנים יוצא 'אלהים'."
"ואנחנו מאמינים באלהים, אמא ?"
"אהה"..גמגמתי קצת והצצתי בפסטה, "אנחנו,כלומר,אתה יודע,סבא וסבתא לא מאמינים באלוהים אז גם לי היה קצת קשה להאמין בו. אבל לפעמים אני כן מאמינה בו. ולפעמים לא."
"כן, גם אני ככה אמא"
"איך?" הצטערתי מייד שלא שאלתי אותו אם הוא מאמין באלוהים לפני שסיפרתי על עצמי.
"ככה" ענה. "את יודעת שאלוהים הוא בלתי נראה?"
"כן?" נשמתי קצת לרווחה. "איך אתה יודע ?"
"אני פשוט יודע. אבל דווקא ראיתי אותו פעם,באמת. נסענו  והוא עשה לי סימן עגול בשמיים. אני בטוח שזה הוא שעשה לי."
הוצאתי את הפסטה מהמים וסיננתי אותה. נזכרתי פתאום בספר קטן שאמא שלי נתנה לי מזמן."מכתבי ילדים לאלוהים"  הספר, שיצא בהוצאת ספריית הפועלים תורגם מאנגלית בשנת 1974  על ידי  המשוררת וסופרת הילדים תרצה אתר. נדמה היה לי שאני אפילו זוכרת איפה הוא עומד על מדף הספרים המבולגן שלי. והוא אכן חיכה שם.
"תראה" אמרתי לו, "יש כאן  ספר שיש בו כל מיני מכתבים שילדים כתבו לאלוהים,רוצה לקרוא?"
"כן, בטח" ענה.
ישבנו ביחד ליד שולחן האוכל. הוא העביר את הדפים ואני הקראתי. כמה מכתבים מצאו חן בעיניו במיוחד:

סיימנו לקרוא והוא רצה לקרוא  מייד הכל שוב אבל גם היה חייב לשירותים.
"אמא", צעק לי משם, "גם לי יש שאלות לאלהים. אני אגיד  לך ואת תכתבי טוב?"
"טוב",עניתי "אבל אחרי שתצא".
אחר כך יישבנו ליד השולחן. הוא לידי ואני מול הלפטופ. הוא שאל ואני כתבתי:

–  אלהים,אתה יכול לעשות הכל?
– אתה חי או מת אלוהים?
– אתה רע או טוב?.'סתם, סתם, אמא, אני יודע שהוא טוב'
– אלוהים, אתה  נחמד?
"מה אתה חושב?" לא התאפקתי והפרעתי לו.
"נראה לי שלפעמים הוא כן נחמד ולפעמים לא" ענה."כי אולי הוא לפעמים לא מסתדר כל כך. אולי הוא מצוברח" הוסיף  ורץ לסלון  בתנופה רבה מדי כדי  להמשיך לשגר שם גולות בקול נפץ אדיר.

****

ותוספת מתוך הספר  "פתאום כבו כל האורות" מאת תרצה אתר (הוצאת הקיבוץ המאוחד, ערכה שירה סתיו). הנה:

1.
בחנות העוגות צפיפות רבה. יום ה' בשבוע. הכל קונים ומתכננים תכנוני הארחה. קניתי עוגת משמש. בתי ואני אוהבות עוגת משמש. בעלי אינו בררן. בני הקטן אינו אוכל עוגות כלל. לפעמים עוגת שיש, שחור-לבן. הוא מביט בעוגה, באוכלו, ואומר פתאום:
– אמא, אני אמיתי?
השאלה מפחידה. תמיד שאלות מפחידות. ושאלות מפי ילדים, על אחת כמה וכמה.
– בוודאי שאתה אמיתי.
– ואת?
– גם אני. כולנו. כל המשפחה.
– רק המשפחה שלנו?
– לא. כל המשפחות.
– ולמי שאין משפחה?
– גם הוא אמיתי.
– וחיה?
– אמיתית.
– וצעצוע?
– הוא צעצוע אמיתי. אבל הוא לא חי.
– מה זה חי?
– נושם. מרגיש. שכואב לו. שנעים לו. פעם כך, פעם כך. ככה.
– העוגה היתה אמיתית?
– זאת שאכלת עכשיו? כן.
– אז כאב לה?
– לא. כי היא הרי לא חיה. היא עוגה.
– ותרנגולת?
– קודם היא מתה. אחר כך אוכלים אותה.
– וכשאריה אוכל איילה?
– כואב לאיילה.
– למה?

אני כבר על סף דמעות.
– בחיים זה ככה (פתגם פולני עתיק). לאחד כואב והשני רעב והרעב אוכל את השני, ככה זה בחיים, לפעמים. לא תמיד. ועכשיו לך לחדר לשחק, אני עייפה.

לאחר שקניתי את עוגת המשמש הלכתי אל קיוסק העיתונים. משם לחנות הבשר והביתה במונית.