גולות עם אלוהים

חזרנו מהגן הביתה מוקדם. רק בן הארבע ורבע שלי ואני. שעת צהריים קרה.
הכנתי פסטה והוא היה עסוק בשיגור גולות  מהספה אל הרצפה ובמעיכת השטיח כדי להוציא את אלו שהסתננו מתחתיו.
"אתה הורס ככה את השטיח" הרמתי את הקול.
"אמא", אמר פתאום,מתרומם לכיווני, שתי גולות בכל אחת מכפות ידיו, "קודם כשהלכנו, את  אמרת 'אלוהים'."
"כן" עניתי.
"למה אמרת אלוהים?" שאל.
"לא זוכרת כבר" אמרתי לו "לפעמים כשרוצים משהו או כשנבהלים, או כשמתעצבנים יוצא 'אלהים'."
"ואנחנו מאמינים באלהים, אמא ?"
"אהה"..גמגמתי קצת והצצתי בפסטה, "אנחנו,כלומר,אתה יודע,סבא וסבתא לא מאמינים באלוהים אז גם לי היה קצת קשה להאמין בו. אבל לפעמים אני כן מאמינה בו. ולפעמים לא."
"כן, גם אני ככה אמא"
"איך?" הצטערתי מייד שלא שאלתי אותו אם הוא מאמין באלוהים לפני שסיפרתי על עצמי.
"ככה" ענה. "את יודעת שאלוהים הוא בלתי נראה?"
"כן?" נשמתי קצת לרווחה. "איך אתה יודע ?"
"אני פשוט יודע. אבל דווקא ראיתי אותו פעם,באמת. נסענו  והוא עשה לי סימן עגול בשמיים. אני בטוח שזה הוא שעשה לי."
הוצאתי את הפסטה מהמים וסיננתי אותה. נזכרתי פתאום בספר קטן שאמא שלי נתנה לי מזמן."מכתבי ילדים לאלוהים"  הספר, שיצא בהוצאת ספריית הפועלים תורגם מאנגלית בשנת 1974  על ידי  המשוררת וסופרת הילדים תרצה אתר. נדמה היה לי שאני אפילו זוכרת איפה הוא עומד על מדף הספרים המבולגן שלי. והוא אכן חיכה שם.
"תראה" אמרתי לו, "יש כאן  ספר שיש בו כל מיני מכתבים שילדים כתבו לאלוהים,רוצה לקרוא?"
"כן, בטח" ענה.
ישבנו ביחד ליד שולחן האוכל. הוא העביר את הדפים ואני הקראתי. כמה מכתבים מצאו חן בעיניו במיוחד:

סיימנו לקרוא והוא רצה לקרוא  מייד הכל שוב אבל גם היה חייב לשירותים.
"אמא", צעק לי משם, "גם לי יש שאלות לאלהים. אני אגיד  לך ואת תכתבי טוב?"
"טוב",עניתי "אבל אחרי שתצא".
אחר כך יישבנו ליד השולחן. הוא לידי ואני מול הלפטופ. הוא שאל ואני כתבתי:

–  אלהים,אתה יכול לעשות הכל?
– אתה חי או מת אלוהים?
– אתה רע או טוב?.'סתם, סתם, אמא, אני יודע שהוא טוב'
– אלוהים, אתה  נחמד?
"מה אתה חושב?" לא התאפקתי והפרעתי לו.
"נראה לי שלפעמים הוא כן נחמד ולפעמים לא" ענה."כי אולי הוא לפעמים לא מסתדר כל כך. אולי הוא מצוברח" הוסיף  ורץ לסלון  בתנופה רבה מדי כדי  להמשיך לשגר שם גולות בקול נפץ אדיר.

****

ותוספת מתוך הספר  "פתאום כבו כל האורות" מאת תרצה אתר (הוצאת הקיבוץ המאוחד, ערכה שירה סתיו). הנה:

1.
בחנות העוגות צפיפות רבה. יום ה' בשבוע. הכל קונים ומתכננים תכנוני הארחה. קניתי עוגת משמש. בתי ואני אוהבות עוגת משמש. בעלי אינו בררן. בני הקטן אינו אוכל עוגות כלל. לפעמים עוגת שיש, שחור-לבן. הוא מביט בעוגה, באוכלו, ואומר פתאום:
– אמא, אני אמיתי?
השאלה מפחידה. תמיד שאלות מפחידות. ושאלות מפי ילדים, על אחת כמה וכמה.
– בוודאי שאתה אמיתי.
– ואת?
– גם אני. כולנו. כל המשפחה.
– רק המשפחה שלנו?
– לא. כל המשפחות.
– ולמי שאין משפחה?
– גם הוא אמיתי.
– וחיה?
– אמיתית.
– וצעצוע?
– הוא צעצוע אמיתי. אבל הוא לא חי.
– מה זה חי?
– נושם. מרגיש. שכואב לו. שנעים לו. פעם כך, פעם כך. ככה.
– העוגה היתה אמיתית?
– זאת שאכלת עכשיו? כן.
– אז כאב לה?
– לא. כי היא הרי לא חיה. היא עוגה.
– ותרנגולת?
– קודם היא מתה. אחר כך אוכלים אותה.
– וכשאריה אוכל איילה?
– כואב לאיילה.
– למה?

אני כבר על סף דמעות.
– בחיים זה ככה (פתגם פולני עתיק). לאחד כואב והשני רעב והרעב אוכל את השני, ככה זה בחיים, לפעמים. לא תמיד. ועכשיו לך לחדר לשחק, אני עייפה.

לאחר שקניתי את עוגת המשמש הלכתי אל קיוסק העיתונים. משם לחנות הבשר והביתה במונית.

5 מחשבות על “גולות עם אלוהים

  1. בילדותנו (באותו מקום…) אני זוכרת שהשאלה האם "אלוהים יכול לעשות אבן שהוא לא יכול להרים אותה?" מאד עניינה/הטרידה/שימחה אותנו (גם תמיד היינו ברבים, אבל מילא.. זה כבר סיפור אחר..). גם כהוכחה שאין… וגם פרדוקס הוא דווקא דבר מוצלח לילדים, משום שתמיד נראה שמנסים לשדר להם עולם ברור ומוחלט של טוב ורע וכו'. שאלתי את זה את הילד הגדול יותר שלי והוא אכן אהב..

  2. נועה!!
    גאה בך על שהשארת את השאלה פתוחה, וההחלטה בעניין הזה עדיין בידי בן הארבע ורבע, שאיננו יודע שגם כשיגדל השאלה תהיה חסרת מענה… אוהבת
    תמי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s