הקצה

בקלות יכול הגדול להביא אותי אל הקצה.
מהר מדי אני צועקת, מתעצבנת. "עושה לו תנאים" כמו שהוא קורא לזה.
"תבחר: או המעדן או העוגיות"  אני אומרת לו במכולת.
"אני רוצה ממתק"
"אין ממתק עכשיו".
"אבל אני רוצה רק ממתק" הוא מרים את הקול.
"אין, אמרתי!, אני סופרת עד עשר ואם אתה לא בוחר – אנחנו הולכים". הוא תוקע רגליים כמובן. אני מתחילה לרתוח. את הפדיחה מבעל המכולת אני מזמן לא סופרת. הוא ראה אותי גוררת אותו משם בבכי כבר כמה וכמה פעמים.
בשעות הצהריים של יום אחד בתחילת חופש פסח עלה מפלס הצעקות בדירה שלנו ולקח לי זמן להירגע מהכעס ומרגשות האשמה שמיהרו והציפו גם הם.

אחר כך נסענו לצפון לכמה ימים.  טיילנו ובילינו ביחד כולנו. לא שחסרו מאבקים, אבל רגעי הנועם היו רבים  יותר ונפלאים. הבנים קטפו תפוזים מהעץ וסחטו מהם מיץ במרפסת. השתוללו על הדשא ועל המיטה. כמו שד הלך הגדול בטיולים והקטן זימר כל הזמן ברוב מתיקות "עתה עתה בני חורים בני חורים".
בדרך היפה בין מצפה הילה למנות, ליד חרוב אחד שהשקיף על נוף מרחיב לב של ההרים ושל הים, עצרנו את האוטו, פרשנו מחצלת ועשינו פיקניק. בעזרת חבל ואבנים הפך הגדול את העץ למכונה משוכללת. הקטן עזר לו וביחד משכו,חצבו, שרו, קשרו, הסתתרו וטיפסו.

"אתה מאמין?" שאלתי אותו כשהתנמנמנו לנו בשמש, "שנינו נחים לנו והילדים משחקים ביחד. ימות המשיח מתקרבים, אני אומרת לך."
אבל משחזרנו הביתה איים גם המתח לשוב ולהתנחל בנו מחדש.
חייב להיות איזה פתרון, אני חושבת לעצמי בדקות המהורהרות שבין הערות לשינה .
אני מייחלת אז למשהו שישנה לתמיד את הדפוס המתיש של מאבקי הכוח. משהו שישקיט, יפתור, ירגיע. ברגעים האלה אני מבינה את אלה שמאמצים להם יועץ בעל משנה סדורה או תורה כזאת או אחרת. קל הרבה יותר כשיש קודקס ברור, פחות או יותר, של עשה ואל תעשה. ואולי קל יותר גם כשיש קהילה שמאמינה באמיתות האלה ביחד איתך.
ברגעי הדחק מרימים את ראשם גם כל ה"אמים", תוססים ומסכסכים: 'אם היינו גרים קרוב לטבע זה היה שונה..אני הייתי יותר רגועה וגם הילדים'.
'אם הסבים והמשפחה היו  קרובים..'
'אם הייתי יודעת יותר להציב גבולות..'
'אם הייתי פחות מתלבטת ,פחות חופרת..'
אם ואם ואם.
בתוכי אני יודעת שהמציאות מורכבת יותר; שאין פתרונות קסם ושמה שיעזור לנו, בסופו של דבר,הם החשודים המיידים: סבלנות, הקשבה,הבלגה, צחוק, פשרה,סליחה, שיחה, הכרה במגבלות שלנו ובגבולות שאנחנו בנויים להציב, ושעוד מעט, כמו שאומרות כל האמהות והסבתות, הם יגדלו. (ובעיות אחרות יבואו..)
אבל ברגעי הקושי אני עדיין רוצה שמישהו יגיד לי בדיוק, אבל בדיוק בדיוק מה לעשות.

8 מחשבות על “הקצה

  1. נועלה- את מדהימה, רגישה, המילים שלך מרעידות מבפנים. מעוררות את כול הרגש החוצה. רק תמשיכי. אוהבת יהודית

  2. יקירתי
    בואי נקים ביחד קהילה. קהילת מתלבטות, מהססות שמונה פעמים לפני כל צעד, רוצות שקט ושלווה (ואז מתעצבנות מכל הלב …) מחפשות ומחפשות – ואיזה נפלא לקרוא אותך מוצאת. את היכולת, ההעזה והמילים, לתאר אותך (ואותי).

  3. ממי כל כך מקסים ושמח ועצוב, בדיוק היום כעסתי על מיכלי ואחר כך כמעט בכיתי מכמה שההתפרצות היתה מטופשת ומיותרת. בדיוק היום חשבתי על סבלנות וכמה צריך אותה יותר במחוזותינו ובעיקר איך אצל אחרים תמי הכל נראה מושלם…נשיקות שאורי הגיבור ירגיש טוב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s