לטפטף טיפה

"מה זה היה?" שואל אותי הקטן.
הוא שוכב על המזרון הלבן על רצפת החדר שלו. בזמן האחרון רק עליו הוא מוכן להירדם.
"זה כלום" אני עונה, "זה מל"ג בעומר".
"אני מפחד מחג בעומר, אמא. תישארי איתי" הוא אומר בשקט בקול הדק שלו.
אני נשכבת לידו. יש לו הריח הנפלא הזה של מי שכבר לא תינוק ועדין לא ילד. הזיעה המתוקה של בני השנתיים וקצת. אולי אחד הריחות הנפלאים בעולם.
"אני כאן איתך קטני. אל תפחד. זה לא יחזור יותר. אלה סתם פושטקים שעשו בום."
הוא מסתובב, נשכב על  הגב, מהרהר קצת בדברי ואומר לחלל החשוך:
"קישתה פושטקים של חג בעומר.תפסיקו. זה לא יפה לעשות לי בום. נו נו נו."
אני יוצאת מהחדר ואחרי כמה שניות, כשאני חוזרת, הוא כבר ישן בשקט.
אבל  לא רק הבומים של הפושטקים מפחידים אותו. גם המים שנשאבים לתוך הביוב אחרי האמבטיה: "תיזהרי אמא "הוא גועה בבכי היסטרי כשרגלי או ידיי נוגעות במים, 'תצאי, מסוכן לך במערבולת'
וגם מכונת שטיפת המכוניות מבהילה מאד וחניונים והחתול הג'ינג'י בגן השעשועים ופיסטוק הכלב השחור הקטן והתזזיתי  של השכנים. אני מחבקת אותו חזק ולוחשת לו דברי ניחומים והרגעה.
אני איתו. לגמרי. אבל הפחד נשאר שלו ובתוכו. לא משתק אותי. לא מכאיב לי. לא לופת אותי מבפנים וגורם לי להפסיק לנשום כפי שעושים לי פחדיו של הגדול  וכעסיו ותסכוליו והתנגדויותיו.
כי כשהגדול מפחד כל האיברים הפנימיים שלי  מתכווצים ומפחדים ביחד איתו. כשהוא עצוב העצב שלו מוריד אותי מייד לחצי התורן והכעס שלו, כאמור, מעלה לי בשניות את לחץ הדם.

הלוואי, אני חושבת לעצמי, הלוואי היה אפשר לקחת קצת מהחומר הזה של גידול הילד השני, לזקק את הנפרדות הזורמת והקלה הזו לנוזל משקיט ומרפא ולטפטף ממנו בעת הצורך על קשרים המועדים לקונפליקטים והדורשים רמת תחזוקה גבוהה:  הקשר עם הבכור, עם ההורים, הבן זוג, מנהלים או קולגות, חברות ובני משפחה- בקיצור כולם. ואולי הכי חשוב: כמה טיפות מנוזל הפלאים הזה על החלקים המסוכסכים והקפוצים האלה שבתוכי פנימה.