סופר-פארם

אני מחכה בתור לקופה בסופר-פארם
שוב נגמרו החיתולים של הקטן וצריך לקנות חבילה אחת לגן וחבילה אחת לבית. יכול להיות שזו חבילת החיתולים האחרונה שאני קונה. הוא תכף בן שנתיים וחצי. כבר מבקש לעשות פיפי בשירותים לפני האמבטיה ולהשקות את העץ ביחד עם אחיו הגדול.

תכף שני הילדים שלי כבר בלי חיתולים. עדיין לא גדולים אבל גם לא קטנטנים. עוד שנה הגדול בכיתה א. וליד הקטן  צריך להתחיל לברור מילים. הוא כבר מקשיב ומבין הכל.
ומתחיל איזה זמזום לרחוש בתוכי:  מה אומרת הגדילה הזאת שלהם עלי? על מה ועל מי שאני עכשיו?
וכל כך אני קרובה אז אצל אלו שמתוך 'אימת החלל הריק' שטומנות בחובן השאלות  המפחידות- 'מה הזהות שלי עכשיו, כשהילדים קצת גדלו' או 'מה אני באמת רוצה' – רוצות עוד תינוק. יולדות עוד תינוק.
לא רק מהסיבות האלה,ברור. אבל גם בגללן. בהחלט גם בגללן. והנה, עוד פעם הריח הנפלא ביותר, החיבור שלא מצריך מילים, החמימות שמדבירה, לפחות לזמן מה, את הפצעים שלא רואים.
והנה עוד פעם גם הלילות המקוטעים, כאילו לא היו מעולם לילות של שינה ברצף, הנה העייפות הנוראה,האחריות, אלפי המטלות הקטנות והגדולות, כובד העולם שנופל עליך בחמש וחצי בבוקר. אין זמן לשאלות. יש הווה אינטנסיבי כל כך ומסמא במלאות שבו.

כשהייתי קטנה לא הבנתי למה אמא שלי הייתה חייבת לשתות קפה בארבע אחר הצהריים. קפה: זה היה ריח ידיה ואצבעותיה כשישבתי בחיקה כשהגעתי בארבע מהגן. מאז שנהייתי אמא גם אני חייבת קפה בארבע. לא יכולה לתפקד בלי הקפה הזה. האם גם לאצבעותיי ריח של קפה? האם גם בניי יזכרו בו כשיהיו אבות לילדים קטנים? האם הם ייקחו את ילדיהם מהגן בארבע פעם אחת בשבוע? יותר? האם גם הם יהיו חייבים קפה כדי לתפקד?

התור בסופרפארם מתקדם לאט. אני נזכרת בעוד כמה דברים שצריך לקנות: שמפו, חומר נגד יתושים, משחת שיניים לילדים בטעם שהם אוהבים.
אני הולכת בין המדפים הגדושים לחפש את הסוג המדויק של המשחה. כל כך הרבה משחות, כל כך הרבה סבונים, קרמים ומטליות, כדורים ונוזלים באריזות צבעוניות קטנות. ושוב תוקפות אותי המחשבות  המטרידות שאורבות לי כאן, בין המדפים: מה עושים בכל השפע הזה? מה קורה כשהוא מתקלקל? לאן זה הולך? איך פועל המנגנון הזה של ההשלכה? ואיך מרגיש האדם שמחליט על כל עשרות אלפי ומיליוני המוצרים הארוזים היטב ששוכבים כאן ובסניפים האחרים  ומחכים שיקנו אותם.
מחכים שיבלעו אותם להקלת הכאב, שימרחו אותם על השיניים, על השיער ועל הגוף.
על פטמות סדוקות מהנקה, על שריטות  וחתכים ועקיצות.

ומה ירפא את הדברים הישנים שממאנים בעקשנות להגליד?
על הפצעים ההם שלא רואים, עליהם – מה מורחים?

5 מחשבות על “סופר-פארם

  1. נועה'לה
    זה כלכך מרגש.
    את הולכת ונעשית מעמיקה יותר ויותר, עצובה יותר ויותר.
    ואולי זה אני?
    נירה

  2. באמת כ"כ מרגש. תמיד איכשהו את אומרת אותי במילים שלך, והמילים האלה הן הטפטוף או המשחה שמקילה אולי לרגע אחד את הכאב על מה "שממאן בעקשנות להגליד"..לרגע להרגיש עוד נשמה בעולם שמוכנה לחשוף את עובדת קיומם של פצעים שלא רואים…
    אני מוקפת אנשים שמסתירים בחומות וכנראה גם אני מוקפת בחומה ומאחר הצהריים אחד לשני אני מתרחקת יותר ויותר מעצמי. לא מצליחה למצוא את קשר העין הזה שבו ברורה ההבנה גם ללא הרבה מילים.

    כתבי בבקשה על סצנת אחר הצהריים שלך.

  3. לנירה וליפעת יקירותי – בדיוק אח שלי תרגם לי איזה משפט שאמרה סופרת הילדים השוודית גונילה ברגסטרום (שכתבה את ספרי אלפנוס האהובים). והיא אמרה משהו כמו :"השמחה והצחוק נולדים הרבה פעמים דווקא מרגעים של עצב או דכאון. כך זה קורה גם מבלי שנרצה ..". קודם השכבתי את מיכאל והוא אמר לי משפט כל כך מקסים וחיבקתי אותו והוא נרדם והרגשתי המאושרת באדם. אז ככה זה כנראה, בדיוק כמו שגונילה אמרה..:-)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s