השאלות של יום שבת

–          איך כדור הארץ 'שם' ואנחנו כאן?

–          ואיך זה שאנחנו לא נופלים?

–          ואיפה זה ים השלווה? באמת בירח?

–          ולמה בים יש כל כך הרבה חול?

–          ומה ההבדל בין שבלול וחילזון?

–          ואיך נוצר הגשם בעננים?

–           ואיך מתים? מה, פשוט נופלים? אחורה? ככה?

–          וכשמתים, אז לא נושמים? כמו כשצוללים? כמו שאני יודע לא לנשום?

–          ואיך פתאום הצלחתי לרכוב על אופניים?

–          ואיך אומרים 13 באנגלית?

–          ובן כמה מיכאל יהיה כשאני אהיה בן שש?

–          וכשאהיה בן שבע?

–          ושמונה?

–          ומה זה ויקינגים?

–          ואנשי מערות?

–          ולמה הילדה הזאת בתמונה בכתה מהסופה סנדי?

–          והדינוזאורים, אמא, הם היו חכמים ?

–          והאדם הקדמון? טיפש או חכם?

–          ואיך כותבים שמן זית?

–          וזברה?

–          וסיכה?

–          ו-'יותם' ?

–          וגבינה, איך מכינים?

–          ואיפה אנחנו, 'שם' או 'כאן'?

++++

"שׁוֹאֵל בְּלִי הֶרֶף הוּא: לָמָּה זֶה כָּך?
"לָמָּה וְלָמָּה" מַעֲבִיר הוּא בַּסָּךְ."

התעמלות

אני מביאה את בן החמש לחוג שבמרכז הספורט הגדול, בצמוד לבית הספר התיכון.
בן הכמעט שלוש נרגן קצת. "תכף נקנה לך מיץ במכונה" אני מנסה לפייס אותו.
יורדים במדרגות. הקטן מעכב אותנו,מתעקש לחבק כל עמוד תאורה שהוא פוגש.הגדול מזרז אותנו לרדת מהר יותר.
מהאולם הגדול רוחש איזה זמזום."זה ההתעמלות" הוא מסביר לי.
החוג הקודם עוד לא נגמר ושני הבנים שלי כמו זוג קפצונים חסרי מנוחה. ככה הם בזמן האחרון: ברגעי החסד הם משחקים ביחד בהרמוניה : "בוא תראה, טורנדו!" הגדול קורא והקטן  שומט את משחקיו באחת:  'אני בא, חכה לי!', רץ אליו כדי לצפות  במי האמבטיה זורמים במערבולת אל הביוב. אבל ברגעים אחרים הם בסשן בלתי נגמר של האבקות על הספה, על השטיח ועל הרצפה, מלווה בזעקות "זה הוא התחיל", "אני לא עשיתי את זה" ולפעמים גם: "אני רוצה כבר למכור את האח הזה מהמשפחה שלנו".

החוג הקודם נגמר והגדול  נכנס, אומר שלום למורה ומשחרר אותנו בלי בעיות.  הקטן  גורר אותי אל  אולם הספורט הגדול  ולרגע נשימתי נעתקת: האולם הענק מלא בקרוב למאה בנות שגוררות מזרונים, רצות, קופצות ומתהפכות באוויר,יוצרות צורות  גיאומטריות בתנועה קבוצתית איטית, קופצות על החמור ומלהטטות  בערבסקים  על הקורה.  מתעמלת צנומה אחת,קרובה אלינו, מפליאה לקפוץ  לגובה מתוך זרועותיהם המשותפות של מספר מאמנים ומאמנות, המשמשות אותה כטרמפולינה.

לרגעים נדמה לי האולם כמו ציור של ברויגל, כשאת האנשים המיניאטוריים המוכרים שבו מחליפות הבנות בבגדי הגוף הצבעוניים שלהן. חלקן ילדות צעירות מאד וחלקן כבר כמעט נערות. כשכמה מהן מתקרבות אלינו אני מציינת לעצמי כמה הן יפות ורזות. שערן משוך לאחור לקוקו גבוה או לצמה הדוקה, הירכיים  ללא  גרם של שומן. קלילות גופן, התואם של התנועות, הרחש העמלני-בנותי הזה שמגיע מכל עבר מנתק אותי מהכאן ועכשיו ואני שוב בת תשע, מסתכלת בלב שוקק בקבוצת מתעמלים מדנמרק המתארחים בקיבוץ ומופיעים בתרגילי  אלכסון מרהיבים באולם הספורט; אני על הדשא, מתאמנת על קפיצות ערביות וגלגלונים או שכובה על הבטן, שעונת מרפקים, קוראת בפעם המיליון בספר 'המתעמלת הצעירה' לפני שיעור בלט.


זוכרות את הספר הזה?


ואת זה?

הרגע חולף  ואני כאן, אמא לשני בני חמש וכמעט-שלוש. שני בנים. לא בנות. לקח לי זמן להכיר בכך, אבל  הבית שלנו הוא ממלכה של בנים. קורה שהם  יושבים ומציירים, עובדים בבצק או משחקים 'פיקולינו' ו'רביעיות' אבל ברוב הכמעט מוחלט של הזמן הם מעדיפים לטפס, להתלכלך, לשחק 'תופסת כרישים' עם אבא, לרוץ עירומים בממטרות, לירות בחץ וקשת,  לנסוע על האופניים  וליפול מהם, לצלול באמבטיה בשאון של קצף ומים כדי למצוא אנגרי בירדס אבודים וללכת "הקרבות"( שילוב של קרבות והפלות) על הספה ועל הדשא. אולי הבנתי את זה  באמת רק לא מזמן, כשהגדול אמר לי : "אמא, אנחנו שלושה ואת – אחת".

אני ממשיכה להביט,נפעמת, במופע הבנות המתואם והאסתטי. ( "זו הנבחרת" מספרת לי אמא אחת בגאווה, "הן באות להתעמל כאן ארבע פעמים בשבוע").
וכשהמולת היופי שוקעת ונרגעת קצת מחלחלות לתודעה מחשבות ושאלות אחרות . הבנות האלה, הצעירות כל כך- האם הן אוהבות את האימונים האלה? ומה דוחף את הוריהן  לשלוח אותן לסיר הלחץ ההישגי והתובעני הזה? ואיך הן  מרגישות אל מול דרישות המאמנים? וההורים- מה הם  חשים? גאווה?  לחץ? מה הציפיות שלהם? האם נתנו את הדעת על המחיר שהדבר הזה אולי  גובה? או שפשוט הוחמאו מכך שהמאמנים רוצים את בנותיהם בנבחרת? האם זה מה שנקרא  'חינוך  למצוינות'? האם זה ספורט בריא בכלל? ארבע פעמים בשבוע? ומה אם מישהי קצת יותר מלאה מכל השאר? האם הייתי שולחת לכאן את הבת שלי? האם זה חלק מהמשמעות של לגדול במרכז, בתל אביב, בשונה מלגדול,למשל,בקיבוץ בצפון?

ואז שוקעת ההכרה,מלווה בצביטה של קנאה אבל גם בשמץ של הקלה: נכון לעכשיו לא יהיו אצלנו בבית בגדי גוף, ולא זנבות סוס משוכים לאחור. אבל גם לא השתקפות המרדף הזה אחרי המראה הנכון, הגוף הנכון, נפילת השער הנכונה. כי אני זוכרת את זה כבר בגיל תשע, בהחלט זוכרת.  את השער הלא מספיק חלק שלי, את הכמיהה לציפורניים יפות ומסדורות (כססתי, ברור שכססתי)  ולירכיים לא שרוטות. את הרצון השורף כמעט לקנות לי תחושה של ארגון ושקט פנימי לצד עוד בגד גוף ורוד ועוד אחד סגול.   הרצון לעמוד בזמנים, לא לאחר לחוגים, להיות מסודרת מבחוץ ומבפנים – דברים שנדמה היה לי שאצל אחרות קורים בלי קושי אבל אצלי חרקו איכשהו, התבלגנו, ביקשו מפלט מהשורה.

ואיך זה הולך להיות עבור הבנים שלי ? מה הם יפגשו ? ומה אפגוש אני ביחד איתם ? מה יהיה שם בג'ודו ובכדורגל? מה מחליף, בממלכת הבנים, את התחרות של הבנות? את ההסתודדויות, את השאיפה אל  ה"בסדריות" הזו, אל הציווי המצמית של המראה הנכון? והאם זה עדין כך גם היום, כל הקודים החצי לחושים הללו שנחרתו בי חזק כל כך בכיתות ג' וד' וה'? והאם יכול להיות שמשהו בסיסי השתנה בעולם הילדות? ושהזכרונות שלי כבר לא רלוונטיים?

אנחנו יוצאים מהאולם אל החוץ החשוך. החוג עדין לא נגמר. ושוב הקטן הזה מתעקש לחבק את עמוד התאורה חיבוק ממושך ואני  נעצרת, רוכנת אליו ומחבקת אותו חזק.