בקולנוע עם אבא

לכבוד 'כנס הפנקס' לספרות ילדים ונוער– ראתה אור אסופת יצירות לילדים – 'איור תחילה' שמה.
קיבלתי איור מסקרן מאת שמרית אלקנתי והיה עלי לכתוב טקסט בעקבותיו.

הנה האיור והטקסט ושהתפרסמו באסופה:

Image

בקולנוע עם אבא

בשבת בבוקר אני אוהב ללכת לקולנוע עם אבא.
אנחנו  קונים כרטיסים, פופקורן ומיץ ענבים,
מקבלים משקפי-תלת מימד ומתיישבים
בשורה שבע בצד. לידנו יושב ילד אחד
שאמא שלו ביקשה שנשגיח עליו.
מתחתינו איש עם כרבולת אש,
ומעלינו זוג מתלחש, וגברת עם תיק שחור
ושיער מחודד. אבל הכי אני מוטרד
בגלל ההוא שמאחור, זה עם החדק-אף,
לא מבוגר וגם לא צעיר ששותק ולא זז.
מה הוא מסתיר?

כולם מכרסמים ומחכים שהסרט יתחיל.
והנה המפלצת: גוש של צחוק מתגלגל ומבהיל,
שד רודף אחריה והיא רצה כמו טיל.
אני דוחף את הפנים בחולצה של אבא
והוא חושב שאני מפחד ובכלל לא מבין
שאני מנגב עליו מלח ומיץ ענבים.
מכוניות מרוץ הופכות למסוקים,
המפלצת בורחת עם זוג ענקים,
הלב שלי דופק.

פתאום אני שומע משהו מקרקר. מישהו מחרחר.
זו לא המפלצת. היא מולי על המסך, מחייכת.
האולם מתמלא בשיעולים והצבעות –
"חוצפה!"  "באיזו זכות?" "סליחה אדון!" ו"מה פתאום!"
"זה ההוא," אני רוצה לצעוק לסדרן
ולכוון אותו אל הפילון החדקן,
אבל שום קול לא יוצא לי.
"אבא, תגיד לו," אני מסתובב אליו ואז
העיניים שלי פוגשות, איזה בושות –
נעליים שחורות, רגלי ג'ינס ארוכות,
פה פתוח, עיניים סגורות…
אבא שלי
ממלא את האולם בנחירות!