סוף הקיץ

בזמן האחרון הקטנה מתעוררת מוקדם מדי, רוצה לינוק. שמעתי פעם שזו התעוררות של הרגל, כזו שצריך להכניע. האיש שלי רוצה שאפסיק להניק אותה. ואני לא רוצה. מניקה. יודעת כמה מהר זה שוב ייגמר והיא תגדל ותדבר ותלך ותתרחק .
אחרי שאני מניקה אותה אני לא מצליחה לחזור לישון. המחשבות תופסות ומושכות אותי אליהן,
מצליחות לסובב אותי בסבך טורד.

אני קמה אל המטבח, פותחת חלון, מתנחמת במראה המוכר של השחר החיוור משמאל ובחוטים הדקים של שומרי הבר ובריח הקיץ. כל יום אני מסתכלת על כליל החורש ששתלנו בגינה שלנו ובכל זאת הוא מצליח להפתיע אותי בגודלו הפתאומי וכך גם שני  בניי-  נמדדים ליד קיר המטבח והאיש שלי מסמן  את גובהם ומתפעל מגדילתם ואני מנסה ואינני מצליחה להבחין בצמיחתם היומיומית.

והמחשבות הופכות לחישובים. והחישובים עדיין אותם חישובים. קטנוניים כאלה, בדיוק כמו אלו שבילדות: ההיא יותר מהירה, ההיא רוקדת יותר יפה, להיא יש שיער חלק יותר וארוך יותר, ומה עשיתי ומה אעשה ומה הספקתי ומה לא, כמו במשחק ההוא שהיינו משחקים: שלום אדוני המלך, שלום בני היקרים: איפה הייתם ומה עשיתם.
ולעיתים הופכות המחשבות לרעב פנימי חמוץ, ובשעות אחרות זה שוכך ונרגע.

הסבך הזה של הגדילה. ורגעי  השחר האלה, שכל כך מעט אני נותנת לעצמי להיות בהם, והם אולי אחת הנחמות שיש לעולם להציע לי: שעות של שתיקה ושל אור חיוור לפני שהכל מתחיל, לפני שהשעות מתחילות להימזג זו אל זו וחומקות ואני לא מספיקה דבר
וכבר מגיע הערב.

 

2 מחשבות על “סוף הקיץ

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s