מאין באנו

לא מזמן הגיע אלי סרטון מתחילת שנות השמונים  ובו מתראיינים ילדים רבים מהקיבוץ שבו גדלתי. הייתי אז ילדה במה  שהיה   "גן עופרה" והתחלתי לצפות בו בסקרנות

.

המראיין והצלם שלידו הושיבו את הילדים על המרפסות החיצוניות המובילות לבתי הילדים או על הדשאים הירוקים הרחבים  ושאלו את השאלה. את שאלת השאלות:  "איך מגיעים ילדים לעולם?", "איך את/ה חושב/ת  שהגעת לעולם"? מצאתי את עצמי צופה בסרטון הזה שוב ושוב ושוב ושוב.  צפיתי בו אולי שמונים פעם במהלך יומיים. צפיתי בו כך, כבמעין אובססיה, אולי בעיקר בגלל זהותה של הילדה הראשונה שהתראיינה בו. זה לקח שנייה או שתיים והבנתי: זו אני בגיל חמש או חמש וקצת.
מכאן הצפייה שלי בסרט התחלקה לשניים: חלק אחד התעניין בצורה שקשה לתאר בילדה ההיא. בבת דמותי שמאז.   אולי מכיוון שלא הייתה לי מעולם כמעט  אפשרות להתבונן כך על עצמי, לחוות את עצמי כך, מבחוץ. כיום אנחנו הרי מצלמים  את הילדים שלנו  בסיטואציות הכי יומיומיות שיש, בצורה מוגזמת אפילו והם גדלים עם השתקפות דמותם, עם בבואתם בסרטונים ובתמונות  שבתוך המכשירים הרבועים הקטנים כחלק  בלתי נפרד מזהותם.
התמונות שאמא ואבא צילמו אותנו במצלמת הניקון, על סרטי קודאק, נשלחו לפיתוח וחזרו אחרי  חודש, או אפילו יותר, מסודרות בחבילות נייר כתומות עבות כרס. היפות ביותר שבהן נבחרו והודבקו באלבומים  ונשארו שם לתמיד, מעצבות את הזיכרונות לפי מבחר מועט של רגעים מטיולים וחגיגות: טיול שבת למחצבה, טיול לרמת הגולן, פורים, בת מצווה לאחותי, יום הולדת חמש, ארוחת ערב כשהדודים מחיפה באו לבקר. לראות את עצמי כך בתוך סרט היא חוויה נדירה עבורי. מטלטלת אפילו.
החלק השני  שבי חש עקצוץ והתכווצות מול הפולשנות של השאלה, ההתגרות שבה. יש משהו מטריד, מעורר אי נוחות באופן שבו מראיין גבר שלא היה חלק מהצוות החינוכי שאל ילדים- המון ילדים, וקטנים כל כך – את השאלה האינטימית הזו. שאלה, שגם ילדים בני ארבע או חמש כבר יודעים באיזשהו אופן שיש בה משהו מעורר מבוכה, צחוק, בושה, הסתרה.
רק ילדים נראים בצילומים ואף לא מבוגר אחד. איפה הגננות? המטפלות? ההורים? אם לנחש, הצילומים התרחשו במה שקראנו לו "ההקמה" , השעה שבה מקימים את הילדים לאחר מנוחת הצהריים, אוכלים לחם עם שוקולד או פרי ומיץ פטל ומחכים לשעה ארבע. תחושת הוואקום ההורית נוכחת מאוד. השאלה נוגעת במקום הכי ראשוני, בקשר בין הורים וילדים -איך הגענו לעולם- ואמא ואבא נראים רחוקים, רחוקים.
ואני מוצאת שאני רוצה להשתחרר מהאי נוחות, להתעלם ממנה. רוצה רק להיות מוקסמת ממנה, מהילדה הזאת. מהנוכחות החזקה, הצחקנית שלה. מכיווץ האף הקטן-פעמיים היא כיווצה אותו, בין תשובה לתשובה. מהגופניות העזה שליוותה את התשובות, מהתשובה עצמה: "אבא קופץ על אמא מאחורה ואז יוצא התינוק". מה זו התמונה הזו? מאיפה הגיע הדימוי הזה של אבא ואמא? אי אפשר שלא להיסחף למחשבות. האם ראיתי משהו? האם שמעתי משהו? או שכל העניין  תמים לחלוטין? אולי מקור הסיפור הוא בדימוי מהספר "כיצד באים תינוקות לעולם" שבו רואים את אבא מציץ מאחורי גבה של אמא ושניהם מתבוננים בתינוק?

כיצד באים תינוקות לעולם

אני הבת הקטנה, לא חוויתי לידת תינוק במשפחה ואני לא זוכרת שהייתה לי איזו תשוקה מיוחדת לאח קטן. אז מאיפה כל הידע הזה? "אמא נותנת לתינוק ציצי  ואז הוא בוכה קצת והיא נותנת לו עוד חלב ומשכיבה אותו לישון" אומרת הילדה בקולה הצחקני והחזק. כן, זה בטח הספר הזה. אני זוכרת את עצמי מתבוננת בו הרבה, חוקרת אותו, את הצבעוניות הפסטלית שלו, את  הדמויות .החלביות, את  אמא ואבא השוכבים במיטה, מחובקים, מכוסים במעיין שמיכת נייר פרחונית
ושוב חוזרת לילדה. פחות לתוכן דבריה ויותר לנוכחות שלה. לביטחון, לצחוק המשוחרר, לגוון הקול הבוטח והצרוד מעט.  מופתעת מהדמיון לבתי הקטנה. "היא בכלל לא דומה לך"  כבר התרגלתי לשמוע וגם להגיד לעצמי שהיא "משהו אחר". והסרט הזה מלפני כמעט ארבעים שנה מוכיח אחרת: דומה. כל כך דומה! השיער, הפנים, אבל  בעיקר המחוות, הנוכחות, הצחוק, האופי.
ואני מסתכלת על בת השנתיים ורבע  שלי  וכל כך רוצה שתשמור על החוזק ועל הביטחון ועל  והכוחות שלה.  ומה קרה לאלה שלי? שלעיתים יוצאים ונוכחים אבל הרבה פעמים, הרבה יותר מדי, מסתבכים, נאלמים, מתפתלים, בוחרים לסגת.
עוד מעט המולת שגרת היומיום תטרוף שוב הכל בתובענות שלה, אבל אני לא רוצה לשכוח את הילדה ההיא. רוצה לשאוב ממנה כוחות והשראה. רוצה שהיא תהייה גאה במה שנהייה ממנה, ממני. שתוכל, שאוכל להתבונן בה ולמשוך את החוטים העדינים הקושרים בין מי שהייתי אז למי שאני היום. שאוכל להגיד לעצמי: כן זו אני. כן. כן. כן. כן.