שמנת פירורים

כשאני מגיעה אל ההורים שלי אני תמיד מתיישבת על כיסא במטבח. לרוב על זה שבין השיש לשולחן וקרוב לכיריים. זה שהיה שייך בילדות, מבלי שיוכרז על כך מעולם, לאמא בגלל המיקום האסטרטגי שלו שמאפשר קימה מהירה למזוג עוד מרק, להביא מלח או כף, להוסיף חלב.
ומההרגל היד שלי נשלחת אל המגירה ההיא שאין בעצם שום סיבה לפתוח. המגירה האמצעית ששוכנים בה בערבוב שאף פעם לא  הבנתי גומיות, אגוזי מוסקט שלמים ישנים ושקיות חצי מותחלות של אבקת  סוכר.  אמא שומרת שם גם שתי מחברות של מתכונים ושתיהן נפתחות דומה: בחדשה, שגם היא כבר ישנה, מתכונים שנכתבו בכתב ידי ובישנה מתכונים שנכתבו בכתב ידה של אחותי שמתה כבר שלושים ושתיים שנה: עוגת שמרים של רותי, בלינצ'ס גבינה של הגי. עוגת עתידה, עוגה מספר שמונה, קצף וקצפת, עוגת ביסקוויט חגיגית של נירה שויאר ופרג בציפוי שוקולד.
אמא ביקשה שנעתיק ונכתוב הכל מחדש.
וזה הגיל  הזה, עשר או אחד עשרה, שאת להוטה לכתוב בו יפה ומסודר, כאילו שזה ימחוק את שאר הדברים הלא מסודרים, הגרועים, הכואבים. האצבעות שלך עובדות קשה, מתאמצות להציב כל אות נפרדת ומתוקה ומעוגלת במקומה. וכך זה בדפים הראשונים: מסודר ועגול ומתאמץ ומתוק.

קוקוס

קוקוס שלי

אבל מהר מאוד, רק כמה דפים הלאה, מתחיל הכל להתבלגן:  כתב היד של אחותי נעלם מהמחברת הראשונה וכתב ידי שניסה נואשות לחקות את כתב ידה נעלם אף הוא מהמחברת החדשה. ובמקומם מופיעים מתכונים בכתב היד המהיר, הרפוי אבל העקבי של אמא וגזרי עיתון חומים מלבניים מ"על המשמר", שנחתכו במהירות, כמו בהיסח דעת,מודבקים ברישול. והכל מוכתם בכתמים ישנים  בגוונים שונים של חום, של מה שהיה פירורי בצק, מרגרינה ואינסטנט פודינג.

עוגה מספר שמונה

ארוחת ארבע

הדפדוף מספר על עולם שלם של יחסים:  המעמד האריסטוקראטי של העוגות שנבחרו ונאפו והוגשו שוכן בדפים הכמעט הרוסים, המרובבים עד שכבר אי אפשר כמעט לקרוא את המתכון, ולצידם בדפים נקיים ומובנים עד כדי עלבון העוגות והמאפים המלוחים שרק הפוטנציאל נשאר מהם ולא נאפו מעולם.
ליום ההולדת שעבר ביקשתי מאמא עוגת שמנת ופירורים: העוגה של הרגליים היחפות וההסתובבות מהילדות. העוגה שנשפך ממנה הצחוק ההוא של העמודו ושל שמיכת הפיקה על הדשא.

שמנת פירורים

אמא הכינה את העוגה והביאה אותה. התינוקת ליקטה פירורים מתחת לשולחן. הכנתי מקינטה למבוגרים שישבו במטבח ואמא פרסה פרוסות נדיבות וסידרה בצלחות חד פעמיות מנייר ממוחזר.
לקחתי עוד כפית ועוד אחת. השמנת הייתה מתוקה מדי,  הווניל תעשייתי.
ואכלתי עד הסוף. אכלתי כמו ילדה טובה: את כל השמנת. את כל הפירורים.