סופר-פארם

אני מחכה בתור לקופה בסופר-פארם
שוב נגמרו החיתולים של הקטן וצריך לקנות חבילה אחת לגן וחבילה אחת לבית. יכול להיות שזו חבילת החיתולים האחרונה שאני קונה. הוא תכף בן שנתיים וחצי. כבר מבקש לעשות פיפי בשירותים לפני האמבטיה ולהשקות את העץ ביחד עם אחיו הגדול.

תכף שני הילדים שלי כבר בלי חיתולים. עדיין לא גדולים אבל גם לא קטנטנים. עוד שנה הגדול בכיתה א. וליד הקטן  צריך להתחיל לברור מילים. הוא כבר מקשיב ומבין הכל.
ומתחיל איזה זמזום לרחוש בתוכי:  מה אומרת הגדילה הזאת שלהם עלי? על מה ועל מי שאני עכשיו?
וכל כך אני קרובה אז אצל אלו שמתוך 'אימת החלל הריק' שטומנות בחובן השאלות  המפחידות- 'מה הזהות שלי עכשיו, כשהילדים קצת גדלו' או 'מה אני באמת רוצה' – רוצות עוד תינוק. יולדות עוד תינוק.
לא רק מהסיבות האלה,ברור. אבל גם בגללן. בהחלט גם בגללן. והנה, עוד פעם הריח הנפלא ביותר, החיבור שלא מצריך מילים, החמימות שמדבירה, לפחות לזמן מה, את הפצעים שלא רואים.
והנה עוד פעם גם הלילות המקוטעים, כאילו לא היו מעולם לילות של שינה ברצף, הנה העייפות הנוראה,האחריות, אלפי המטלות הקטנות והגדולות, כובד העולם שנופל עליך בחמש וחצי בבוקר. אין זמן לשאלות. יש הווה אינטנסיבי כל כך ומסמא במלאות שבו.

כשהייתי קטנה לא הבנתי למה אמא שלי הייתה חייבת לשתות קפה בארבע אחר הצהריים. קפה: זה היה ריח ידיה ואצבעותיה כשישבתי בחיקה כשהגעתי בארבע מהגן. מאז שנהייתי אמא גם אני חייבת קפה בארבע. לא יכולה לתפקד בלי הקפה הזה. האם גם לאצבעותיי ריח של קפה? האם גם בניי יזכרו בו כשיהיו אבות לילדים קטנים? האם הם ייקחו את ילדיהם מהגן בארבע פעם אחת בשבוע? יותר? האם גם הם יהיו חייבים קפה כדי לתפקד?

התור בסופרפארם מתקדם לאט. אני נזכרת בעוד כמה דברים שצריך לקנות: שמפו, חומר נגד יתושים, משחת שיניים לילדים בטעם שהם אוהבים.
אני הולכת בין המדפים הגדושים לחפש את הסוג המדויק של המשחה. כל כך הרבה משחות, כל כך הרבה סבונים, קרמים ומטליות, כדורים ונוזלים באריזות צבעוניות קטנות. ושוב תוקפות אותי המחשבות  המטרידות שאורבות לי כאן, בין המדפים: מה עושים בכל השפע הזה? מה קורה כשהוא מתקלקל? לאן זה הולך? איך פועל המנגנון הזה של ההשלכה? ואיך מרגיש האדם שמחליט על כל עשרות אלפי ומיליוני המוצרים הארוזים היטב ששוכבים כאן ובסניפים האחרים  ומחכים שיקנו אותם.
מחכים שיבלעו אותם להקלת הכאב, שימרחו אותם על השיניים, על השיער ועל הגוף.
על פטמות סדוקות מהנקה, על שריטות  וחתכים ועקיצות.

ומה ירפא את הדברים הישנים שממאנים בעקשנות להגליד?
על הפצעים ההם שלא רואים, עליהם – מה מורחים?

לטפטף טיפה

"מה זה היה?" שואל אותי הקטן.
הוא שוכב על המזרון הלבן על רצפת החדר שלו. בזמן האחרון רק עליו הוא מוכן להירדם.
"זה כלום" אני עונה, "זה מל"ג בעומר".
"אני מפחד מחג בעומר, אמא. תישארי איתי" הוא אומר בשקט בקול הדק שלו.
אני נשכבת לידו. יש לו הריח הנפלא הזה של מי שכבר לא תינוק ועדין לא ילד. הזיעה המתוקה של בני השנתיים וקצת. אולי אחד הריחות הנפלאים בעולם.
"אני כאן איתך קטני. אל תפחד. זה לא יחזור יותר. אלה סתם פושטקים שעשו בום."
הוא מסתובב, נשכב על  הגב, מהרהר קצת בדברי ואומר לחלל החשוך:
"קישתה פושטקים של חג בעומר.תפסיקו. זה לא יפה לעשות לי בום. נו נו נו."
אני יוצאת מהחדר ואחרי כמה שניות, כשאני חוזרת, הוא כבר ישן בשקט.
אבל  לא רק הבומים של הפושטקים מפחידים אותו. גם המים שנשאבים לתוך הביוב אחרי האמבטיה: "תיזהרי אמא "הוא גועה בבכי היסטרי כשרגלי או ידיי נוגעות במים, 'תצאי, מסוכן לך במערבולת'
וגם מכונת שטיפת המכוניות מבהילה מאד וחניונים והחתול הג'ינג'י בגן השעשועים ופיסטוק הכלב השחור הקטן והתזזיתי  של השכנים. אני מחבקת אותו חזק ולוחשת לו דברי ניחומים והרגעה.
אני איתו. לגמרי. אבל הפחד נשאר שלו ובתוכו. לא משתק אותי. לא מכאיב לי. לא לופת אותי מבפנים וגורם לי להפסיק לנשום כפי שעושים לי פחדיו של הגדול  וכעסיו ותסכוליו והתנגדויותיו.
כי כשהגדול מפחד כל האיברים הפנימיים שלי  מתכווצים ומפחדים ביחד איתו. כשהוא עצוב העצב שלו מוריד אותי מייד לחצי התורן והכעס שלו, כאמור, מעלה לי בשניות את לחץ הדם.

הלוואי, אני חושבת לעצמי, הלוואי היה אפשר לקחת קצת מהחומר הזה של גידול הילד השני, לזקק את הנפרדות הזורמת והקלה הזו לנוזל משקיט ומרפא ולטפטף ממנו בעת הצורך על קשרים המועדים לקונפליקטים והדורשים רמת תחזוקה גבוהה:  הקשר עם הבכור, עם ההורים, הבן זוג, מנהלים או קולגות, חברות ובני משפחה- בקיצור כולם. ואולי הכי חשוב: כמה טיפות מנוזל הפלאים הזה על החלקים המסוכסכים והקפוצים האלה שבתוכי פנימה.

הקצה

בקלות יכול הגדול להביא אותי אל הקצה.
מהר מדי אני צועקת, מתעצבנת. "עושה לו תנאים" כמו שהוא קורא לזה.
"תבחר: או המעדן או העוגיות"  אני אומרת לו במכולת.
"אני רוצה ממתק"
"אין ממתק עכשיו".
"אבל אני רוצה רק ממתק" הוא מרים את הקול.
"אין, אמרתי!, אני סופרת עד עשר ואם אתה לא בוחר – אנחנו הולכים". הוא תוקע רגליים כמובן. אני מתחילה לרתוח. את הפדיחה מבעל המכולת אני מזמן לא סופרת. הוא ראה אותי גוררת אותו משם בבכי כבר כמה וכמה פעמים.
בשעות הצהריים של יום אחד בתחילת חופש פסח עלה מפלס הצעקות בדירה שלנו ולקח לי זמן להירגע מהכעס ומרגשות האשמה שמיהרו והציפו גם הם.

אחר כך נסענו לצפון לכמה ימים.  טיילנו ובילינו ביחד כולנו. לא שחסרו מאבקים, אבל רגעי הנועם היו רבים  יותר ונפלאים. הבנים קטפו תפוזים מהעץ וסחטו מהם מיץ במרפסת. השתוללו על הדשא ועל המיטה. כמו שד הלך הגדול בטיולים והקטן זימר כל הזמן ברוב מתיקות "עתה עתה בני חורים בני חורים".
בדרך היפה בין מצפה הילה למנות, ליד חרוב אחד שהשקיף על נוף מרחיב לב של ההרים ושל הים, עצרנו את האוטו, פרשנו מחצלת ועשינו פיקניק. בעזרת חבל ואבנים הפך הגדול את העץ למכונה משוכללת. הקטן עזר לו וביחד משכו,חצבו, שרו, קשרו, הסתתרו וטיפסו.

"אתה מאמין?" שאלתי אותו כשהתנמנמנו לנו בשמש, "שנינו נחים לנו והילדים משחקים ביחד. ימות המשיח מתקרבים, אני אומרת לך."
אבל משחזרנו הביתה איים גם המתח לשוב ולהתנחל בנו מחדש.
חייב להיות איזה פתרון, אני חושבת לעצמי בדקות המהורהרות שבין הערות לשינה .
אני מייחלת אז למשהו שישנה לתמיד את הדפוס המתיש של מאבקי הכוח. משהו שישקיט, יפתור, ירגיע. ברגעים האלה אני מבינה את אלה שמאמצים להם יועץ בעל משנה סדורה או תורה כזאת או אחרת. קל הרבה יותר כשיש קודקס ברור, פחות או יותר, של עשה ואל תעשה. ואולי קל יותר גם כשיש קהילה שמאמינה באמיתות האלה ביחד איתך.
ברגעי הדחק מרימים את ראשם גם כל ה"אמים", תוססים ומסכסכים: 'אם היינו גרים קרוב לטבע זה היה שונה..אני הייתי יותר רגועה וגם הילדים'.
'אם הסבים והמשפחה היו  קרובים..'
'אם הייתי יודעת יותר להציב גבולות..'
'אם הייתי פחות מתלבטת ,פחות חופרת..'
אם ואם ואם.
בתוכי אני יודעת שהמציאות מורכבת יותר; שאין פתרונות קסם ושמה שיעזור לנו, בסופו של דבר,הם החשודים המיידים: סבלנות, הקשבה,הבלגה, צחוק, פשרה,סליחה, שיחה, הכרה במגבלות שלנו ובגבולות שאנחנו בנויים להציב, ושעוד מעט, כמו שאומרות כל האמהות והסבתות, הם יגדלו. (ובעיות אחרות יבואו..)
אבל ברגעי הקושי אני עדיין רוצה שמישהו יגיד לי בדיוק, אבל בדיוק בדיוק מה לעשות.