מארון הספרים של ניבי

נסעתי לעזור לאחותי לארגן ולסדר את ביתה החדש והיפה שבעמק, אליו עברה היא עם משפחתה לפני שבוע. חזרתי עם אוצרות בלומים: חזקים וגיבורים מכל המינים, רובוטים חצי מפורקים שעדין מאירים, שקית גוגוסים, דרדסים, אופנועים ואפילו תחפושת זורו עם כפפות וגלימה. אושר גדול וכמה שעות של שקט אחר הצהריים.
אבל את הפנינים האמיתיות לקחתי לי,כמעשר, מארון הספרים.
תודה ניבי !

קסמי אנדרסן


זהו עותק ישן של אגדות אנדרסן שהיה תמיד על מדף הספרים בבית הורי.
האגדה האהובה עלי ביותר מהספר הייתה 'הילדה עם הגפרורים' ('מוכרת הגפרורים הקטנה').
בסיפור המקורי של אנדרסן משוטטת לה מוכרת גפרורים קטנה, יחפה ורעבה, ברחובות הקפואים של ערב  חג המולד. כדי לברוח מהקור המקפיא היא מדליקה גפרורים. כל גפרור מעלה חזיונות נעימים של אוכל, בית ומשפחה. הגפרור האחרון מעלה את דמותה של סבתה האהובה  והיא עולה בזרועותיה השמימה.
אבל העורך ה"חינוכי" של 'קסמי אנדרסן'  (כתוב שם כי זהו מבחר של אגדות "בתרגום חדש ובעריכה חינוכית")  בחר לחסוך את הסיום המורכב הזה מן הקוראים. כאן, כשהילדה פוקחת את עיניה היא מוצאת עצמה בחדר גדול ומואר ובתוך מיטה רכה ונעימה. 'סבתא אמיתית' מצאה אותה על סף ביתה וגאלה אותה מהעוני, מהרעב ומהקור המקפיא

אני זוכרת שבתור ילדה משהו בסיום הסיפור הטריד אותי. אמנם שמחתי על שהילדה ניצלה אבל כנראה הרגשתי שמשהו כאן מודבק וערוך. ההפי אנד הזה חרק לי. אולי לכן רציתי לשמוע  (או לקרוא כשהייתי גדולה יותר) את הסיפור שוב ושוב?  ומה הרגשתי כשנתקלתי בסוף האנדרסני המקורי? ואיך קורה שאני מוצאת את עצמי, כמעט מבלי לחשוב, משפצת סופים  מבהילים או אכזריים כשאני מקריאה סיפורים לילדי?

גם ברבורי הבר היה אחד הסיפורים האהובים עלי בספר.
אמם של עליזה הנסיכה ואחד עשר אחיה הנסיכים מתה, ובמקומה באה אם חורגת רעה שמכשפת את הנסיכים והופכת אותם לברבורי בר. עליזה מגורשת  אף היא מהארמון.  אחרי תלאות רבות היא פוגשת קוסמת וזו מגלה לה כי ביכולתה להציל את אחיה מהכישוף על ידי שתארוג עבורם מעילים מעלי סירפדים, אך עליה לשמור את דבר האריגה בסוד. אם תדבר ינעצו מילותיה כמו חרב חדה בלב האחים. שוב עוברת הנסיכה תלאות רבות  וכמעט שמועלית על המוקד, אך לבסוף מצליחה לסיים את מלאכת אריגת המעילים. היא משליכה את המעילים על הברבורים והם הופכים בחזרה לנסיכים יפי תואר.

"למען הצלת אחיה היתה מוכנה לסבול את כל היסורים שבעולם".. מתוך 'ברבורי הבר' בתוך 'קסמי אנדרסן'.

יותר ממחבלים ויותר מנחשים, אחד הפחדים הגדולים של ילדותי היה הפחד מסרפדים. אולי לכן הרשימה אותי כל כך הקרבתה של עליזה שהייתה מוכנה  לארוג  מעילי הסרפדים.

השאלות ניקרו בי תוך כדי קריאה: האם גם אני הייתי מוכנה לגעת בסרפדים כדי להציל את אחיי? האם הייתי מוכנה לשתוק ולא לשתף בסוד שכזה? באגדה הזו הדהדו כל סיפורי האימה שארבו תמיד, מושתקים למחצה, מעבר למציאות הבהירה והרגילה: סיפורי גירוש,בריחה והקרבה בשואה, הברוטליות של המלחמות, ומחבלים שפורצים לבתי  ילדים בצפון הארץ.
כל אלה התערבבו לתוך עלילת ברבורי הבר ומשכו  והפחידו  אותי בו בזמן.

על שתי האגדות- על מוכרת הגפרורים ועל ברבורי הבר  אפשר לקרוא  פוסטים מרתקים בבלוג של מרית בן ישראל 'עיר האושר'.

המפוחית של אורי

לספרים של דינה דז'טלובסקי מגיע פוסט שלם ומכובד ואני מבטיחה שעוד אכתוב אותו. לפני כמה חודשים מצאתי  עותקים בלויים של  'דני הקטן והשוטר ניסים' ושל 'המטרייה של רותי" בחנות יד שנייה. אני מספרת מהם  לילדים שלי ונדמה לי שגם הם אוהבים את הסיפורים בהירי העלילה שטומנים בחובם איזה תום שכמעט ופס מן העולם ואת צילומי הבובות בשחור ולבן.

הנה הדף השני מתוך ה"מפוחית של אורי":

והנה אחרית הדבר המרגשת שהוסיפה העורכת מירה מאיר. (היא חותמת : 'העורכת' ללא ציון שמה, בתחתית הרשימה.)

 מתוך'המפוחית של אורי' , מאת  דינה דז'טלובסקי, הוצאת ספרית פועלים, 1976.

אדל וסימון לעומת זאת הוא ספר חדש יותר.

אדל וסימון, כתבה ואיירה: ברברה מקלינטוק, הוצאת מטר,2006.

זה ספר מקסים לאוהבי פריז. עם איורים יפהפיים של ברברה מקלינטוק וגם משחק חיפוש אחרי פריטים שהלכו לאיבוד. אבל העיקר הוא יופייה של פריז שעושה חשק לקחת מטוס, להיכנס לבולונז'רי  הקרוב ולא לצאת משם לעולם. ( או לפחות עד שאחוזי הלחות יואילו בטובם לחזור ולאפשר קיום שפוי במרחב הים תיכוני שלנו).

בתים

אני אוהבת את השירים של מירה מינצר יערי. את הדימויים הלא מפוענחים עד הסוף  ואת המשפטים שלעיתים נותנים את עצמם בקלות ולעיתים לא מתמסרים. דווקא חוסר הזאנריות הזה של השירים שלה (הם למבוגרים? הם לילדים? ) שלא פעם  גורם לי לחוסר נוחות ביצירה של אחרים  אצלה עושה הגיון. מתיישב נכון כל כך  על כל המקומות הלא ז'אנריים שלי. מדבר בשפה שלי.

הנה שיר שמתאים לי עכשיו ואולי תמיד.

סיפורי סבתא

יותר מכל  אוהבות הסבתות להביא לנו ספרים.
בן השנתיים ורבע חתם קבע על "החתולים של סבתא נעמי", אותו קיבלנו מסבתא  נ' מזמן.
אין כמעט יום שלא מקריאים ממנו והוא בלוי כבר מרוב דפדוף אוהב.

מתוך: החתולים של סבתא נעמי, מאת מרים רות, איורים: הילה חבקין, הוצאת ספריית פועלים,2002.

"סבתא נעמי אוהבת חתולים, מכל המינים ובכל הגדלים" – היא מטפלת בעשרת חתוליה, מאכילה אותם ודואגת להם. כמו רוב ספריה של מרים רות וכיאה לספר המכוון לפעוטות רבות בו החזרות, אך עלילה לא חסרה והיא נגזרת מהיחסים המיוחדים של סבתא עם פרנצ'סקה, החתולה השמנמנה.
האיורים עדינים ויפים כמו תמיד אצל הילה חבקין. יפים לא רק החתולים והעכבר החתרני שקורא עיתון כשכולם ישנים. חובבי הוינטאג'  והטעם האמנותי שביניכם יאהבו לבחון את הארון בחדר השינה, את השידה ואת שאר פרטי הריהוט.
תחושת הממשות  העולה מדמותה של סבתא נעמי  נותנת לטקסט כח חיות מיוחד והחסך החתולי של ילדי עושה את שאר העבודה.
אבל  איור אחד בספר מפחיד לאללה את בן השנתיים ורבע.הנה הוא :

אולי תעזרו לי לפתור את החידה – מה מפחיד כאן את בן השנתיים שלי ?

והנה, גם סבתא ס':  בפורים הדרימה אלינו לעיר ובאמתחתה ''פרח נתתי לנורית"  – משירי מרים ילן שטקליס (בעריכת יעל גובר,הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, 2005) הספר מלווה באיוריו הנהדרים של דוד פולונסקי. חבל להשחית מלים.  קלאסיקה. מתאים לגיל שנתיים ומעלה. העמוד האהוב במיוחד הוא, איך לא, "הסבון בכה מאד".

תראו את דני של דוד פולונסקי. מקסים, נכון?

גם בן הארבע וחצי בענייני יצירות קאנוניות. הוא משוגע עכשיו על "בארץ סין" של לאה גולדברג.
השיר הסיפורי הזה,שאני זוכרת לו חסד עוד מכיתה א ומהמורה נחמה, התחבא תמיד בתוך הספר "מה עושות האיילות" אבל אני מודה שמעולם לא הקראתי אותו לבניי.    שירים שהולחנו מתוך הספר כמו "שיר ההפלגה","כובע קסמים" "מה עושות האיילות" ו"ערב מול הגלעד" זכו וזוכים אצלנו לעדנה אבל השיר ההוא על צ'ן סו-לין חיכה בסבלנות.
שמחתי לכן כל כך על שבספריית פועלים בחרו להוציא לא מזמן מחדש את "בארץ סין" כספר העומד בפני עצמו.

מתוך: 'בארץ סין', מאת לאה גולדברג, איורים: גלית לוין, הוצאת ספריית פועלים, 2011.

איוריה של גלית לוין  המבוססים על פרויקט הגמר שלה בבית הספר לעיצוב 'שנקר' הם לא פחות ממרהיבים ומעידים על הכרות,הבנה ואהבה לתרבות סין.
 באתר ספריית פועלים מספרת גלית לוין בקצרה על החיבור שלה לתרבות זו ועל הקשר המשפחתי אליה.
בן הארבע וחצי  אוהב למשש את אותיות הזהב על הכריכה ואת הנייר המחוספס שבפנים.  "מה הדג עושה שם בין השושנים?" הוא תוהה תמיד כשאנו מגיעים לעמוד שש.

המשי ה'דק מאד' ממנו עשויות סנדליה של פרח-זיו  עושה עליו רושם רב: "אמא, באמת יש בד כזה?" וגם הדרקון הנחשי ומקלות הבמבוק של החרגול ושל הנמלים.

הספר  משובץ מילים גבוהות וביטויים מסובכים ולפעמים אנחנו מתעכבים כדי לבאר מילה קשה, אבל לא נראה שזה מפריע. היסוד הצלילי הסוחף של השיר,הדמויות והאיורים לוקחים אותנו, בסוף כל יום, לכמה דקות של קסם גולדברגי לארץ סין.יאמי..