על הכבישה

ילד: איזה שפה מדברים באוסטרליה, אמא?

אמא: אנגלית

ילד: ובניו זילנד? ניוזילנדית?

אמא: לא. גם אנגלית. אתה יודע למה מדברים שם אנגלית?

ילד: למה?

אמא: כי אנגליה שלטה הרבה זמן גם באוסטרליה וגם בניו זילנד .

ילד: למה?

אמא: היא הייתה אימפריה.. האנגלים שלטו בהרבה מקומות בעולם..

ילד:מה, גם פה הם היו?

אמא: כן, האמת שגם כאן הם היו..אבל היו כאן עוד אימפריות בזמנים אחרים. גם הרומאים למשל.. גם רומא הייתה  אימפריה ענקית ששלטה בהרבה חלקים בעולם.

ילד: אבל הרומאים היו רשעים, נכון?

אמא: הם.. לא בדיוק היו רשעים. הם רצו לכבוש את ארץ ישראל.

ילד: מה זה לכבוש?

אמא: לכבוש זה.. כשארץ גדולה וחזקה רוצה לשלוט גם בארצות אחרות.

ילד: אז הם היו רשעים.

אמא: …הם רצו לשלוט בארץ ישראל. אנחנו, כלומר היהודים שחיו אז בארץ ישראל הפריעו להם כאן. והם גם לא  ממש אהבו את זה שהיהודים מאמינים באל אחד. הם האמינו בהמון המון אלים…

ילד: אבל אנחנו ניצחנו אותם, נכון?

אמא: לא בדיוק.. הרומאים הצליחו לכבוש בסוף את ארץ ישראל. והיהודים- חלק קטן מהם נשאר כאן והרבה התפזרו למקומות אחרים בעולם. אבל רוב היהודים המשיכו להאמין באלוהים גם אחרי שהרומאים כבשו את הארץ ואחרי שהם התפזרו בעולם.

ילד: אבל אנטיוכוס – הוא היה רשע. אמא,איך קראו לאנטיוכוס וכל החברה' ?

אמא: היוונים.

ילד: אה, נכון. אז הם, היוונים, גם  הם היו רשעים.

אמא: גם הם היו אימפריה שרצתה לשלוט ולכבוש..

ילד (חושב קצת): אמא אפשר לצאת מכבישה?

אמא: אפשר לצאת מכבישה, כן.

ילד: ואנחנו עכשיו – בכבישה או לא בכבישה ?

על חיות ופרחים

בערב, אחרי המאבקים הרגילים, יושב בן הארבע וחצי שלי בתוך המים,באמבטיה.
אני על השרפרף, לידו, מספרת לו על קתי, הכלבה שהייתה לנו כשהייתי ילדה בקיבוץ: "..היא הייתה חמודה וקצת טיפשה,כלבה מסוג קולי,הרבה אחים שלה הסתובבו בקיבוץ.. היא אהבה לרדוף אחרי גלגלים של מכוניות, אולי חשבה שאלה חתולים מסוג מיוחד,גדולים ומהירים.."
כשנדמה לו שסיימתי לספר הוא שואל: "היא כבר מתה, אמא? איך היא מתה?"
"אה," אני עונה מהר כאילו התכוננתי מראש לשאלה: "היא כבר הייתה מאד זקנה."
(היא מתה מ"תרדמון",קתי, הרעל הזה שהיו מפזרים בקיבוץ כדי להרוג, כביכול, את  היונים. אבל לא שמעתי עוד על אף יונה שאכלה אותו. רק כלבים. המון כלבים בקיבוץ מתו מתרדמון.)
"אמא, את בטוחה שהיא לא מתה מ"כריש דם"?"
(ילד אחד מהגן, בן של רופא ,סיפר לו שחברה של ההורים שלו מתה בגלל קריש דם במוח. לפרטי פרטים הוא ירד,החבר הזה מהגן,כשסיפר  לו איך היא מתה.
אצל הילד שלי הפך הקריש לכריש שמפחיד אותו בימים ובלילות נורא נורא.)
"מה פתאום כריש דם " אני עונה.
" והיא לא מתה מסרטן?" הוא ממשיך, "ולא מתנין? ולא מקרוקודיל?כי אם את הולכת ליד כריש דם או  סרטן או תנין או קרוקודיל הם טורפים אותך מיד ואת מתה"
"לא, לא, מה פתאום" אני מנענעת בראשי, "לא מסרטן ולא מכריש ולא מקרוקודיל. מזיקנה. היא הייתה ממש זקנה."
"אה" הוא אומר.בוהה במים. משהו בי יודע שהוא מזהה את הזיוף אבל לא על זה אני חושבת.  על הכריש ההוא אני חושבת. הוא כל כך מפחיד גם  אותי שאני מכריחה את עצמי להפסיק לחשוב עליו ומעבירה מיד נושא.

בבוקר למחרת הוא עומד מול חלון המטבח.
הכריש  נשכח, לעת עתה, והוא מסתכל על העציץ שקיבלנו מהגן של בן השנתיים ליום המשפחה.
זה קרטון ריק של חלב, ממולא באדמה עם פרחי אמנון ותמר קטנים שמתאמצים לפרוח בתוכו.
"אמא, העציץ שלנו פורח" הוא אומר,"אבל רק האמנון, לא התמר".

***

והמלצה בשולי השיחה הרשומה:
חברה טובה הסבה את תשומת ליבי לאתר המעניין ומלא התוכן של סופרת הילדים מיריק שניר.יש לה שם מאמר נהדר שבו היא כותבת על ההבדלים בין  עולם הילדים ועולם המבוגרים, על שפת הילדים לעומת שפת המבוגרים ועל תפקידה של הספרות כמתווכת בין העולמות. שווה לשוטט ולהחכים.