בתים

אני אוהבת את השירים של מירה מינצר יערי. את הדימויים הלא מפוענחים עד הסוף  ואת המשפטים שלעיתים נותנים את עצמם בקלות ולעיתים לא מתמסרים. דווקא חוסר הזאנריות הזה של השירים שלה (הם למבוגרים? הם לילדים? ) שלא פעם  גורם לי לחוסר נוחות ביצירה של אחרים  אצלה עושה הגיון. מתיישב נכון כל כך  על כל המקומות הלא ז'אנריים שלי. מדבר בשפה שלי.

הנה שיר שמתאים לי עכשיו ואולי תמיד.

שני שירים שעוזרים

ואפשר גם:  שני שירים ושוקו.
הנה:

קצת  לפני שהיום מתחיל

קצת לפני שהיום מתחיל,לפני שבאים כל הדברים
אני יוצא מהמיטה שלי  ונכנס למיטה של ההורים.
אני שוכב ומקשיב לנשימות שלהם ולאוטו שעובר, מנקה את הרחוב
נעים לי להיות באמצע, ביניהם. לנשום. לחשוב.
לאט אני נזכר איזה יום היה אתמול- שבת, או אולי ראשון
(ושואל גם את אמא ליתר בטחון).
עוד מעט אשתה שוקו ואתלבש ואריב קצת עם אחי הקטן
ואחרי שנצא מהבית ונעבור את המכולת  נגיע אל הגן.
אני מתחיל להתעורר ולהרגיש שעכשיו זה עכשיו ושכאן זה כאן
ורק אז-
אני קם.

כשאני מגיע מהגן

כשאני רק מגיע מהגן אני  לא רוצה כלום:
לא רוצה לשחק
ולא רוצה לסדר
לא רוצה להקשיב ולא  רוצה לדבר
לא רוצה להתחשב ולא רוצה לעזור
לא להרים, לא להחזיר, לא לתת, לא לבחור
רק שוקו אני רוצה. ולקשקש לאמא בשיער
ואז הכל בסדר והכל אפשר.

שעכשיו זה עכשיו וכאן זה כאן.