בת שנות אלפיים

לכבוד יום המשפחה קיבלנו מהגן של הגדול שתי קופסאות של ריבה מעשה בית ודיסק עם שירים.
בשבת בבוקר הוא ישב מול הלפטופ,הקשיב לשירים והסתכל על הצורות שמילאו את המסך בזמן שהשירים התנגנו. הקטן ישב לידו והקפיד לחקות כל תנועה וכל מילה.
כעבור כמה דקות ידע כבר הגדול ש"ההר הירוק" הוא שיר מספר ארבע ,שיר שבע הוא "שירי לי כינרת" האהוב עליו במיוחד ושהדיסק מסתיים בשיר תשע-עשרה: "התקווה".
מאוחר יותר, אחרי שהצלחנו כולנו להיחלץ מהבית ((משימה המלווה כל שבת מחדש בתחינות,איומים,גערות תיזוזים וריצות בחזרה להביא דברים ששכחנו) ונכנסנו לאוטו,ביקש הגדול לשמוע את השירים מהדיסק החדש:

בן: אבל זה בכלל לא שיר.
אבא: מה לא שיר?
בן: התקווה.זה לא שיר,זה המנון.
אמא: אז מה ההבדל, אתה חושב?
בן:פשוט: המנון זה שיר מאד מיוחד. אבא, נכון יש סוף למספרים?
אבא:לא חמוד. דווקא למספרים אין סוף.
בן: אבל אלפיים זה המספר הכי גדול, אבא.
אבא: יש מספרים יותר גדולים מאלפיים ואתה מכיר די הרבה מהם כמו..
בן: אבא אתה לא צודק. אחרי אלפיים נגמרים המספרים כי אז התקווה חזרה לארץ. היא הייתה במקום אחר וחזרה,אז זה אומר שאלפיים זה המספר הכי גדול.
אמא: קטני,נכון שרים"התקווה בת שנות אלפיים"?
בן:כן.
אמא: ואתה יודע למה מתכוונים?
בן:למה?
אמא: לזה שכשהיהודים היו מחוץ לארץ ישראל,בערך אלפיים שנה, הם התגעגעו אליה וחשבו עליה ורצו כל הזמן לחזור אליה. למשל סבתא שושנה ? שיש לנו ממנה את הקערה הירוקה שאנחנו מכינים בה בצק? היא בכלל נולדה ביוגוסלביה ועלתה לארץ. וגם סבא די…
בן: אבל מה היא עשתה שם כל הזמן הזה?
אמא: מי? סבתא שושנה?
בן: לא,אוף. התקווה.לפני שהיא חזרה לארץ.מה קרה לה שם?
אמא: אה..היא…היא הייתה  בלב של האנשים.
בן: אה.אבא אז עכשיו תשים את 'על הרצפה' ואחרי זה 'מכה אפורה' אבל ממש ממש תגביר, טוב?

אמסטרדם בחורף

ארבעה ימים באמסטרדם  בחורף.
כל התעלות קפואות.
נערה יפה מחכה לבן זוגה בפינת רחוב. מחזיקה את המחליקיים שלו.
כולם נוסעים על אופניים למרות הקור.

סוף-שבוע  שמשי וקר,כמובן. על אחת התעלות מפזרים חבילות חציר.למעלה נמתחים סרטים אדומים גדולים. הולכת להתקיים שם איזו תחרות כפרית על הקרח.
שירי סבנטיז ברמקולים. יין חם ומרק אפונה בדוכנים.

אמסטרדם בחורף.כמו להיות בתוך ציור של ברויגל.

הרייקסמיוזיאום בשיפוצים אבל מוזגת החלב של ורמיר שם:


ורמיר / ויסלבה שימבורסקה

כָּל עוֹד הָאִשָּׁה הַזֹּאת מֵהָרַיְקְסְמוּזֵיאוּם
מוֹזֶגֶת יוֹם אַחַר יוֹם
חָלָב מִכַּד לִקְעָרָה
בִּדְמָמָה וּבְרִכּוּז מְצֻיָּרִים
הָעוֹלָם אֵינוֹ רָאוּי
לְקֵץ הָעוֹלָם.

גרנו ליד רחוב מתוק מלא בחנויות יד שניה,חנויות כובעים ועפיפונים בדרך לכיכר ניו-מרקט
הייתה שם חנות ספרים אחת רחבת ידיים עם עם אווירה מדליקה.

במוזיאון לצילום  תערוכה יפה של ג'ואל שטרנפלד.

בסוף הביקור בבית אנה פרנק נחרטו בי דבריו של אוטו פרנק. בסרטון  לקראת סיום התצוגה הוא אומר, שלאחר שגילה את היומן של אנה  הגיע למסקנה שרוב ההורים אינם מכירים באמת את ילדיהם.

אכלנו טוב במסעדה חמודה ברובע דה-פייפ.
והבקרים היו רגועים כל כך ושקטים.
נעים היה להעז להתרחק ולשחרר.
(כולם הסתדרו פשוט מצוין בבית..)
היה קצר,קר ונהדר. 

 

קניתי ספר ילדים לא במבצע!

הרחק מההמון הסואן ומהמולת המבצעים,על המדף הנמוך ביותר, בפינה – שם הוא התחבא.חיפשתי אותו וזה לא היה קל: פסחתי על ערימות הארבע במאה והשלושה בשבעים וחמש. מודה:  קניתי ספר לא במבצע. רק עותק אחד היה שם, ובשל צבע הכריכה הלבן  כמעט וחמק ממני. אבל הנה, שמתי ידי עליו. והוא מקסים וחתרני, מצחיק ונוגע.
"שוקו רוצה ציפור" (ספריית פועלים 2010) מאת מרטין אאואר, הוא שמו של הספר הזה המתורגם מגרמנית על ידי תמי לימון.
כשמו, מספר הספר על  ילד אחד,שוקו, שרוצה ציפור:  ציפור יפה,אבל לא בכלוב, שתישן איתו במיטה ותאכל איתו ארוחת בוקר.
תגובת הוריו של שוקו, המתוארים כספונים כמעט תמיד מאחורי העיתון,  קורעת פשוט. קורעת את הלב וקורעת מצחוק:

שוקו ממשיך לבקש. ההורים ממשיכים להגיב באותה רוח וכך ממשיך הספר ומגולל את הרפתקאותיו  המופלאות של שוקו עם הציפור שלו, שאותה הוא מצליח לקבל בסופו של דבר.
האיורים של סימונה  קלאגס יפהפיים , הסיפור לא שגרתי, מצחיק ומאתגר.

זהירות ספוילר: הציפור של שוקו היא בעצם ברבור לבן.

קל, ואולי אף מתבקש, להתייחס אל ההורים שבספר כאל עקרים מבחינה רגשית ולהזדהות עם רצונו החזק של שוקו בחיית מחמד ועם הכמיהה שלו להבנה, לחום  ולאמפטיה .
עם זאת, אותי הפגיש הספר עם הרגעים בהם אני לא מצליחה (או לא יכולה או לא רוצה) להיות קשובה לקול של הילדים. לרצון שלהם. הוא גרם לי לעצור ולחשוב קצת על המפגש המורכב הזה בין הרצונות: הרצון שלהם והרצון שלי,שלנו.כי כן.לפעמים הדבר היחיד שבא לי לעשות זה לקרוא עיתון,בדיוק כמו ההורים של שוקו.
ניסיתי את הספר על  בן הארבע וחצי שלי אבל  זה היה טיפה גדול עליו.
מתאים, כך נדמה לי, לילדים מגיל חמש.
ולהורים. להורים.

שיחה על סדר

– אמא?
– כן חמוד
– אני חושב עכשיו על הגן.
– מה אתה חושב עליו?
– אני רואה אותו.
– מה אתה רואה?
– נו,את הגן. אמא. אמרתי לך כבר. אני גם קצת עצוב.
– למה?
– כי צריך לסדר שם . אני לא  כל כך אוהב לסדר. אמא,
את יודעת שיעל עשתה לי פרצוף מוזר ?
– כן?
– כן,אתמול בפינת-ספר. זה היה בדיוק אחרי שסידרנו.
ובחצר, בארגז- חול מצאנו עכביש זברה. וגם חיפושית זבל
– מי זה מצאנו?
– אנחנו, הילדים.
– ובעוגה של נעמי היה ג'וק והוא היה ענקי ואכל את כל העוגה.
– הוא היה אמיתי?
– אמיתי לגמרי.
– אמא?
– כן חמוד.
– את יודעת שהיום הזה היה ממש קצר? לא שמתי לב ופתאום כבר סידרו את המפות על השולחנות לארוחת הצהריים.
– מה היה לארוחת צהריים? אכלת משהו?
– לא.כלום.
– כלום?
– היה עוף שאני לא אוהב וגם קוסקוס. אני אכלתי רק טיפה'לה אפונה וגזר.
היום יום רביעי ,נכון אמא?
– נכון.
ומחר יום חמישי ?
– כן
– אז מחר את לוקחת אותי מוקדם?
– כן.
– ואחר כך יום שישי ואז יום שבת נכון אמא?
– נכון
– יש!! אני אוהב את יום שבת.
– למה?
– כי נשארים בבית. אוף אמא,אני כל כך אוהב להישאר בבית.
– מה כיף בבית?
– כלום.
– כלום?
כן. לא עושים כלום ולא צריך הרבה לסדר.זה הכי כיף בעולם, אמא.

הגיבורים השווים של בן השנתיים

בשקט בשקט מפתח הקטן טעם ספרותי מובחן ומעודן כבר בגיל שנתיים.
הוא אוהב סיפורים עם עלילה פשוטה ועם זאת בעלת עומק, גיבורים שקל להזדהות איתם וסוף טוב כמובן.
הספר שהוא אוהב לקרוא וגם לקרוע  בזמן האחרון הוא: קורדרוי
זהו ספרו של הסופר והמאייר האמריקאי דון פרימן שיצא לאור בשנת 1968.
"קורדרוי הוא שם של דובון,  שגר פעם על מדף הצעצועים בחנות גדולה"..
הספר עוקב אחרי הדובון הקטן במשך יממה מכריעה אחת,החל מהרגע בו מתאהבת בו ילדה בשם ליסה אך אמה לא מניחה לה לקנות אותו, עבור בחוויותיו בחנות הכלבו  ועד לסוף הטוב המיוחל.

קפיצה קטנה לניו יורק בסיקסטיז. קורדרוי. מאת דון פרימן. הוצאת צלטנר ספרים של ילדים,2008.

נעים לקרוא בספר הזה: האיורים עושים חשק לקפוץ לניו יורק של סוף הסיקסטיז, העלילה הפשוטה והבהירה מצליחה לרגש בכל פעם מחדש והקטן מבסוט שוב ושוב מעלילותיו של קורדרוי המתוק.
פרימן סיפר, שרצה להראות את ההבדל הענק בין חיי העושר והמותרות שמציגות חנויות הכלבו הגדולות לבין החיים האמיתיים,כפי שרוב האנשים חיים אותם. מה נבקש עוד מספר?

לא פחות מהדובון האמריקאי, גם אלפונס אוברג, גיבורה של הסופרת  והמאיירת השוודית הנפלאה גונילה ברגסטרום הוא מושא להערצת הקטן.
"לילה טוב אלפונס" ו"אלפונס נו בוא כבר"  הם שני ספרים מתוך סדרת ספרים ארוכה שכתבה (ועדיין כותבת) ברגסטרום, החל משנות השבעים ועד היום. מאז פרסומם זוכים הספרים  להצלחה רבה בשוודיה ובעולם.
הספרים תורגמו בארץ כבר בשנות השבעים – אז  עוברת אלפונס  ל"אליהו".

לפני כתשע שנים יצאו כמה מספרי אלפונס לאור בישראל במהדורה מחודשת וזכו לתרגום קולח,כיפי  ועדכני של רות שפירא. במקום "אליהו ונסים הנסתר" משנות השבעים קיבלנו בגרסה העכשווית את "אלפונס חברו הדמיוני מולגן". טיפה יותר נאמן למקור השוודי.

המצבים המתוארים בספרים מוכרים היטב לכל ילד והורה ומעוררים הזדהות רבה.

"נחש הפיתון מגעיל אבל גם חמוד.."מתוך "אלפונס נו בוא כבר" מאת גונילה ברגסטרום, הוצאת עם עובד 2003. 

כל כך חבל שרק שלושה  מספרי אלפונס תורגמו לעברית מתוך יותר מעשרים! הנה, תראו כאן כמה אלפונס (אלפי באנגלית) מפורסם. בספרים לא תמצאו  דמות אם אלא רק את אביו של אלפונס.

כיף חיים בשוודיה. אלפונס ואביו. 

הכתיבה של ברגסטרום, כיאה לכותבת סקנדינווית, נקייה ממניירות, מצחיקה ולא מתחכמת. מהכאן והעכשיו ומתוך הדיאלוגים בין אלפונס אוברג המקסים  לבין אבא שלו היא נוגעת באוניברסאלי (ובכל מי שקורא את הספר, מבוגר או ילד).

שוקולד למפלצת השן הקוצצת

ואולי לא צריך לגרש את המחשבות המפחידות כל כך מהר?
אולי אז הן יפחידו קצת פחות?
אולי במקום להעיף את השודדים כמו בילבי – הילדה הכי חזקה בעולם ובמקום להסתכל ליצורי הפרא בצהוב של העיניים כמו מקס  אפשר לרגע לעצור ולנשום?
ואז יוכלו הבלומים והדונדרים, הברמליים והפחדרונים, מלכות הקרח המקפיאות, וכל המפלצות  וייצורי הפרא לפהק,למתוח איברים ,לאכול שוקולד או פשוט לנמנם.


"אני המפלצת, השן הקוצצת,אני הגזלן הרשע ברמליי.."

"אתה יודע,'' אגיד אולי  לבן הארבע וקצת  "גם אלי הן באות לפעמים, המחשבות הרעות, ולא רוצות לעזוב. והאבן הזו, של הקבר, ששאלת עליה? גם אותי היא מפחידה. ולא, אני  לא יודעת אם המתים עפים לשמיים או נשארים באדמה."
לא בטוח שאצליח לדבר איתו כך.
סביר להניח שיהיה לי קשה,כי אהיה עייפה,עצבנית, טרודה או מפוחדת.
אבל אנסה,בכל זאת, לזכור  את  מה שקורצ'אק אמר,ש:''אפילו האהבה – אסור לה לקלקל את האמת, כי האמון חשוב מן האהבה."


 כיצד לאהוב ילדים, מאת יאנוש קורצ'אק, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

'רוצה שוקולד'?  אשאל אותו כשניסע ביחד לאסוף את הקטן מהגן.
"בטח" יענה  וילכסן אלי חיוך ממזרי.
הוא יאכל את השוקולד מהר ויבקש מייד עוד. ועוד.

 

על הספה עם בלוּם ודוּנדר

משהו הפחיד את הגדול בגן.  אחד הילדים אמר שהלב יכול לקפוא ושהשרירים יכולים להתפוצץ.
"זה שטויות במיץ, שמעת?" אני אומרת לו מהר מדי בזמן שאני חוגרת אותו  במכונית. "פשוט אל תחשוב על זה"
"אני לא יכול לא לחשוב על זה, אמא. מלכת הקרח הקפיאה שם את כולם. אני כל הזמן חושב על זה".
הפחד עושה אותו  שקט וזה די נח,חייבים להודות. הוא משתף פעולה. עושה מה שאני אומרת בלי ההתנגדויות הרגילות. לא רב ולא מתווכח. אבל אולי עדיף שישתולל. שירביץ לקטן ויעצבן אותו. שינדנד בלי סוף שאקנה לו עכשיו ממתקים. רק לא השקט הזה המיוסר.
"תספרי לי סיפור מצחיק, אמא" הוא אומר פתאום.
"סיפור מצחיק?.." – אני  ממש גרועה בסיפורים מצחיקים –
ואז אני חושבת קצת.  "אולי נספר על בילבי?"
חיוך קטן בקצוות.
"כן?"אני שואלת
"כן, כן ' הוא עונה."על איך מר נילסון טבל את הזנב שלו בדיו ואיך בילבי הרימה את אולוף החזק ואחר כך העיפה את  השודדים בלום ודונדר קרלסון על הארון ומר נילסון עשה להם פרצופים"


"צחוק פה וצחוק שם..מי שממש חזק צריך להיות גם טוב לב". מתוך: 'מי מכיר את בילבי בת גרב' מאת אסטריד לינדגרן ואינגריד נימן.בהוצאת עם עובד.(הוצאה מחודשת 2011)

אחר כך, בבית, הוא בילבי ואני השודדים. בן השנתיים הוא, כמובן, מר נילסון הקוף הקטן.
בילבי ומר נילסון ישנים על הספה בסלון כשאני, השודדים, מגיעה כדי לגנוב מהם את המזוודה עם מטבעות הזהב. בילבי קם וזורק את השודדים ההמומה על הארון (השטיח) ומר נילסון המתוק מטפס על הכריות, קופץ ומחייך בלי להבין כלום.

"אני עדיין מפחד נורא" הוא אומר לי  מאוחר יותר באמבטיה."ממכשפות ובעיקר מקוסמות . בגלל השרביטוֹת שלהן. והכשפים שהן עושות. תשמרי עלי כל הלילה, אמא?"
לפני השינה הוא  לוקח את המסיכה שהכין בגן ומתאמן על תכסיס הקסמים של מקס מ"ארץ יצורי הפרא":

"הוא הביט ישר לתוך העיינים הצהובות שלהם בלי למצמץ אפילו פעם אחת…" מתוך "ארץ יצורי הפרא,מאת מוריס סנדק. הוצאת כתר.

ונרדם  מאוחר יחסית. על הספה בסלון.
נקווה שיהיה לילה רגוע.

 

שני ספרים, אתר שווה ושוקו חם

בבית של סבתא נ' שבצפון הארץ מתחרים ביניהם הספרים על המדף מי יותר איכותי.
לא פלא, אם כן, שאת הספר "יומגדול עם צפרנגול " ספרה של המאיירת והסופרת המשובחת אורית ברגמן קיבלנו ממנה. חיות מעורבבות דמיוניות כמו 'דבאייל' הרך והמנומנם – חצי דב וחצי אייל , 'שממיתולה'- השממית החתולית  או 'עכבריה' טורף הגבינה הצהובה מלוות את  הילד, גיבור הספר, בשגרת יום  אחד מבוקר ועד לילה.


עטיפת "יומגדול עם צפרנגול וחברים אחרים" מאת אורית ברגמן, הוצאת כתר 2011.

אפשר לנסות למצוא  בספר הזה מסרים מורכבים  ואלוזיות אבל רצוי פשוט לקרוא עם הקטנים. (ולקרוא שוב ושוב כי הם חוזרים ומבקשים.) אורית  ברגמן מקיימת מעת לעת מפגשים ומזמינה את הילדים לשלוח לה  ציורים של חיות מעורבבות  שיצרו בהשראת הספר. ראיון מעניין על תהליך עבודתה התפרסם בכתב העת המקוון 'הפנקס'.
גם  הספר 'אוגבו', שאכן מחכה לנו  על מדף ספרי הילדים בכל פעם שאנחנו מגיעים לבית הסבים שבצפון, הוא ספר של מאיירת-סופרת. כתבה ואיירה אותו אורה אייל ז"ל,  אולי אחת המאיירות החשובות, המשפיעות והמוכרות בישראל. תמיד אני רוצה לקרוא בו ולהקריא אותו לילדים.  יש בו דמיון, פשטות  ושילוב מופתי  בין הטקסט לציורים. ספר כובש לב על ילדה וכיסא. כיסא, שבכוח הדמיון הופך לכלב ולחבר.  בגרסא הישנה, זו שנמצאת אצל הסבים, שמה של הגיבורה הוא אפרת. ואילו בהוצאה המחודשת הוא שונה לנועה. על כך ועוד אפשר לקרוא ברשימה מאירת עיניים של עדנה קרמר ב"פנקס"  -אתר ששווה להכיר.

מתוך "אוגבו" מאת אורה אייל. הוצאת ספריית פועלים 1977.

ולסיום פנקו את עצמכם בשוקו חם, גרסת רות סירקיס 1975.

'בחורף טוב לשתות שוקו טעים ומחמם..' מתוך : "ילדים מבשלים" הוצאת זמורה ביתן מודן 1975.

העוגה והטריטוריה

לפני שבוע חגגנו יום הולדת לבן השנתיים.

התרגש הקטן. "איפה איפה איפה העוגה?" חזר ושאל, בחיוך כובש, את כל מי שהיה מוכן לשמוע.
הגדול איים: "אני אהרוס את העוגה שלו, את שומעת?"
"גם אתה תקבל מתנות".
"את לא מבינה שמתנות זה איכס?" צעק בעודו מנסה לתפוס את הקטן "זה מגעיל.
אני רוצה עוגה. עוגה!!"  ואז בכי. חזק. ממושך.עלבון וקנאה הדהדו בחדר המדרגות. נמזגו לדירות השכנים. חידדו ומרטו את קצות העצבים.
לבסוף נרגע. שתה שוקו. הביא את המזרון הישן מהחדר שלו והכריז שזו מקפצה. שיחקנו רביעיות. שכח את יום ההולדת. שכח את העוגה.
יום ההולדת היה נפלא.
למרות ואולי בגלל הגשם.

אבל היום בשש ורבע בבוקר,כשהוא מכוסה בשמיכה שלו עד קצה האף, שוב:
"את יודעת שאני הרסתי את העוגה? לא שמתם לב, אבל אני זרקתי אותה."
(כמעט תשעה ימים עברו כבר מאז יום ההולדת)
"למה זרקת?"שאלתי.
"לא רציתי שתהיה לו יום הולדת"
"אבל היה כיף, לא?"
"לא. הוא קיבל מלא מתנות ואני בכלל לא קיבלתי. אף מתנה"
"מה אתה אומר.קיבלת גולות וטאקי ואת ה.."
"פשוט לא רוצה שהוא יקבל יותר מתנות. אף פעם. ולא רוצה שהוא יהיה יותר גדול ממני."
"אתה תמיד תהייה יותר גדול ממנו"
"אז בן כמה הוא יהיה כשאני אהיה בן שש?
"הוא יהיה בן שלוש ושלושת-רבעי"
"וכשאני אהיה בן תשע וחצי?"
"שבע ורבע"
"וכשאהיה בן אחד עשרה ורבע?"
"הוא יהיה בן תשע"
"וכשאני אהיה בן 21?"
"אז תגיע לירח"
"'מה?"
"סתם. כלום. נו,יאללה, צא כבר מהמיטה. מאוחר נורא".

הירח הוא אקראי

השיעורים של יואל הופמן לא דמו לשום שיעור אחר באוניברסיטה. הרבה פעמים חשתי כי המפגשים הללו, הלא רגילים והיצירתיים, אפשרו לי לצלוח  את שגרת האקדמיה, שלא ממש תאמה את האופי הלא שקדני שלי.
את השיעור הראשון בקורס, ששמו היה :"מתוך הלב של החיה שהם טרפו" פתח בקטע מסרט של חבורת 'מונטי פייטון'. הוא הקריא רשימות מכולת כשירים. שתק. הרהר בקול רם על גירוד כלשהו לאחר ברברת ארוכה מדי של סטודנט מתיימר והכיר לנו טקסטים יפהפים, שחלקם מלווים אותי עד היום.
ההנחיה היחידה שכתב על דף 'מבחן' סיום הקורס ההוא הייתה: "כתוב את אשר על ליבך על השירים המופיעים כאן".
היו שם על הדף כמה שירי הייקו, שיר יפה של אבידב ליבסקר ועוד שיר של משוררת שלדאבוני אינני זוכרת.
היה  'מבחן' טוב.הרגשתי שכתבתי כמה טקסטים מעניינים, אך כשרציתי להעתיק אותם לדף נוסף כדי לקחת אותם איתי נזפה בי אחת המשגיחות ולא נתנה לי לעשות זאת. יצאתי אל המסדרון וישבתי שם על הרצפה,דומעת קצת, עד שחברה שסיימה את המבחן יצאה וראתה אותי יושבת בפינה, בוכה.
"יואל, יואל- בוא מהר" התקשרה אליו והוא אכן הגיע, מבוהל,בצעדים מהירים ושאל "מה קרה? מה קרה?"
"אל תדאגי. אני כבר מטפל בזה" אמר ונכנס לחדר בו התקיים המבחן. לאחר דקה או שתיים יצא משם, חיוך דק של ניצחון על פניו. "הכל בסדר". אמר. "את יכולה להיכנס ולקחת את מה שכתבת".

***

אבות ישורון, מתוך: מלבדאתה, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2009.

***

יואל הופמן, מתוך: Curriculum Vitae . הוצאת כתר, 2007.

מתוך: אל פסגת הפוג'יסן,מבחר שירי הייקו על פי ספרו של ה.ג.הנדרסון. עורכת: יהודית כפרי. ספריית פועלים 1987.