התעמלות

אני מביאה את בן החמש לחוג שבמרכז הספורט הגדול, בצמוד לבית הספר התיכון.
בן הכמעט שלוש נרגן קצת. "תכף נקנה לך מיץ במכונה" אני מנסה לפייס אותו.
יורדים במדרגות. הקטן מעכב אותנו,מתעקש לחבק כל עמוד תאורה שהוא פוגש.הגדול מזרז אותנו לרדת מהר יותר.
מהאולם הגדול רוחש איזה זמזום."זה ההתעמלות" הוא מסביר לי.
החוג הקודם עוד לא נגמר ושני הבנים שלי כמו זוג קפצונים חסרי מנוחה. ככה הם בזמן האחרון: ברגעי החסד הם משחקים ביחד בהרמוניה : "בוא תראה, טורנדו!" הגדול קורא והקטן  שומט את משחקיו באחת:  'אני בא, חכה לי!', רץ אליו כדי לצפות  במי האמבטיה זורמים במערבולת אל הביוב. אבל ברגעים אחרים הם בסשן בלתי נגמר של האבקות על הספה, על השטיח ועל הרצפה, מלווה בזעקות "זה הוא התחיל", "אני לא עשיתי את זה" ולפעמים גם: "אני רוצה כבר למכור את האח הזה מהמשפחה שלנו".

החוג הקודם נגמר והגדול  נכנס, אומר שלום למורה ומשחרר אותנו בלי בעיות.  הקטן  גורר אותי אל  אולם הספורט הגדול  ולרגע נשימתי נעתקת: האולם הענק מלא בקרוב למאה בנות שגוררות מזרונים, רצות, קופצות ומתהפכות באוויר,יוצרות צורות  גיאומטריות בתנועה קבוצתית איטית, קופצות על החמור ומלהטטות  בערבסקים  על הקורה.  מתעמלת צנומה אחת,קרובה אלינו, מפליאה לקפוץ  לגובה מתוך זרועותיהם המשותפות של מספר מאמנים ומאמנות, המשמשות אותה כטרמפולינה.

לרגעים נדמה לי האולם כמו ציור של ברויגל, כשאת האנשים המיניאטוריים המוכרים שבו מחליפות הבנות בבגדי הגוף הצבעוניים שלהן. חלקן ילדות צעירות מאד וחלקן כבר כמעט נערות. כשכמה מהן מתקרבות אלינו אני מציינת לעצמי כמה הן יפות ורזות. שערן משוך לאחור לקוקו גבוה או לצמה הדוקה, הירכיים  ללא  גרם של שומן. קלילות גופן, התואם של התנועות, הרחש העמלני-בנותי הזה שמגיע מכל עבר מנתק אותי מהכאן ועכשיו ואני שוב בת תשע, מסתכלת בלב שוקק בקבוצת מתעמלים מדנמרק המתארחים בקיבוץ ומופיעים בתרגילי  אלכסון מרהיבים באולם הספורט; אני על הדשא, מתאמנת על קפיצות ערביות וגלגלונים או שכובה על הבטן, שעונת מרפקים, קוראת בפעם המיליון בספר 'המתעמלת הצעירה' לפני שיעור בלט.


זוכרות את הספר הזה?


ואת זה?

הרגע חולף  ואני כאן, אמא לשני בני חמש וכמעט-שלוש. שני בנים. לא בנות. לקח לי זמן להכיר בכך, אבל  הבית שלנו הוא ממלכה של בנים. קורה שהם  יושבים ומציירים, עובדים בבצק או משחקים 'פיקולינו' ו'רביעיות' אבל ברוב הכמעט מוחלט של הזמן הם מעדיפים לטפס, להתלכלך, לשחק 'תופסת כרישים' עם אבא, לרוץ עירומים בממטרות, לירות בחץ וקשת,  לנסוע על האופניים  וליפול מהם, לצלול באמבטיה בשאון של קצף ומים כדי למצוא אנגרי בירדס אבודים וללכת "הקרבות"( שילוב של קרבות והפלות) על הספה ועל הדשא. אולי הבנתי את זה  באמת רק לא מזמן, כשהגדול אמר לי : "אמא, אנחנו שלושה ואת – אחת".

אני ממשיכה להביט,נפעמת, במופע הבנות המתואם והאסתטי. ( "זו הנבחרת" מספרת לי אמא אחת בגאווה, "הן באות להתעמל כאן ארבע פעמים בשבוע").
וכשהמולת היופי שוקעת ונרגעת קצת מחלחלות לתודעה מחשבות ושאלות אחרות . הבנות האלה, הצעירות כל כך- האם הן אוהבות את האימונים האלה? ומה דוחף את הוריהן  לשלוח אותן לסיר הלחץ ההישגי והתובעני הזה? ואיך הן  מרגישות אל מול דרישות המאמנים? וההורים- מה הם  חשים? גאווה?  לחץ? מה הציפיות שלהם? האם נתנו את הדעת על המחיר שהדבר הזה אולי  גובה? או שפשוט הוחמאו מכך שהמאמנים רוצים את בנותיהם בנבחרת? האם זה מה שנקרא  'חינוך  למצוינות'? האם זה ספורט בריא בכלל? ארבע פעמים בשבוע? ומה אם מישהי קצת יותר מלאה מכל השאר? האם הייתי שולחת לכאן את הבת שלי? האם זה חלק מהמשמעות של לגדול במרכז, בתל אביב, בשונה מלגדול,למשל,בקיבוץ בצפון?

ואז שוקעת ההכרה,מלווה בצביטה של קנאה אבל גם בשמץ של הקלה: נכון לעכשיו לא יהיו אצלנו בבית בגדי גוף, ולא זנבות סוס משוכים לאחור. אבל גם לא השתקפות המרדף הזה אחרי המראה הנכון, הגוף הנכון, נפילת השער הנכונה. כי אני זוכרת את זה כבר בגיל תשע, בהחלט זוכרת.  את השער הלא מספיק חלק שלי, את הכמיהה לציפורניים יפות ומסדורות (כססתי, ברור שכססתי)  ולירכיים לא שרוטות. את הרצון השורף כמעט לקנות לי תחושה של ארגון ושקט פנימי לצד עוד בגד גוף ורוד ועוד אחד סגול.   הרצון לעמוד בזמנים, לא לאחר לחוגים, להיות מסודרת מבחוץ ומבפנים – דברים שנדמה היה לי שאצל אחרות קורים בלי קושי אבל אצלי חרקו איכשהו, התבלגנו, ביקשו מפלט מהשורה.

ואיך זה הולך להיות עבור הבנים שלי ? מה הם יפגשו ? ומה אפגוש אני ביחד איתם ? מה יהיה שם בג'ודו ובכדורגל? מה מחליף, בממלכת הבנים, את התחרות של הבנות? את ההסתודדויות, את השאיפה אל  ה"בסדריות" הזו, אל הציווי המצמית של המראה הנכון? והאם זה עדין כך גם היום, כל הקודים החצי לחושים הללו שנחרתו בי חזק כל כך בכיתות ג' וד' וה'? והאם יכול להיות שמשהו בסיסי השתנה בעולם הילדות? ושהזכרונות שלי כבר לא רלוונטיים?

אנחנו יוצאים מהאולם אל החוץ החשוך. החוג עדין לא נגמר. ושוב הקטן הזה מתעקש לחבק את עמוד התאורה חיבוק ממושך ואני  נעצרת, רוכנת אליו ומחבקת אותו חזק.

פסח בא

לכבוד פסח – החג שעדין עושה לי איזה קווץ' של חגיגיות בלב – אני
מצרפת כמה תמונות מהמקום הכי יפה בעולם.(לכל אחד יש אחד כזה, לא?)
בשבילי זה הוואדי הזה הקטן שנחבא בין הגבעות ליד הקיבוץ שבו נולדתי.
כל הכלילים פורחים  שם עכשיו בוורוד משגע,
נוריות מסמנות את נתיב הפריחה הצהוב שתכף יכבוש את הכל
ושלוליות קטנות מתוקות נקוות עדין בשולי הדרכים הצרות.

חג חירות מקסים, שמח וכיפי לכולכם
ותודה על התגובות החמות שאני מקבלת מכם כאן ובפייסבוק

שלכם

נועה

האריה והמאזדה

ילד: אבא, אתה יודע שערבים השתלטו לאמא של דור על האוטו? זה בגלל שהיה לה מאזדה.
אבא: נראה לי שמה שדור התכוון זה שניסו לגנוב לאמא שלו את האוטו.
אתה יודע קטני,כל מיני אנשים יכולים לגנוב אוטו – אולי ערבים, אולי יהודים ואולי אחרים.
אתה יודע מה זה אומר ערבים? זה לא..
ילד (קוטע את אבא, רוצה להראות שהוא יודע): כן. אני יודע. הם נחמדים וצריך לדבר אליהם בנימוס. אבל אם יש לך מאזדה הם ישתלטו לך עליה.
אבא: יש כאלה נחמדים ויש כאלה לא נחמדים. הם פשוט אנשים וממש לא כולם משתלטים על מאזדות. אתה יודע מה זה אומר להשתלט?
ילד: לא.
אבא: להשתלט זה…לקחת משהו  או להיכנס לאיזה מקום ולעשות שהוא יהיה שלך בכוח, בלי לקבל רשות.
ילד (שותק רגע. קצת מוטרד): אבא, ואם יש לך סובארו?
אבא: גם סובארו אפשר לגנוב.
ילד: לא אומר כלום. שותק ומקמט את המצח. נראה מאוד מודאג.
אבא: מה מדאיג אותך? אם גם פג'ו (האוטו של אבא) אפשר לגנוב?
ילד: (בעצב) כן.
אבא: האמת, נראה לי שהגנבים קצת מפחדים מהאריה שעל הפג'ו
ילד: (מרוצה עכשיו) כן, נכון יש לו עיניים אדומות בלילה אז הוא מפחיד אותם.
אבא: אבל אתה יודע שהאריה שלנו הוא טוב והוא אוהב שמגרדים לו מאחורי האזניים.
ילד: נכון ואני אגרד לו את הגב. אבא אפשר אולי לגדל גם אריה?

מכיר מאזדה?

בת שנות אלפיים

לכבוד יום המשפחה קיבלנו מהגן של הגדול שתי קופסאות של ריבה מעשה בית ודיסק עם שירים.
בשבת בבוקר הוא ישב מול הלפטופ,הקשיב לשירים והסתכל על הצורות שמילאו את המסך בזמן שהשירים התנגנו. הקטן ישב לידו והקפיד לחקות כל תנועה וכל מילה.
כעבור כמה דקות ידע כבר הגדול ש"ההר הירוק" הוא שיר מספר ארבע ,שיר שבע הוא "שירי לי כינרת" האהוב עליו במיוחד ושהדיסק מסתיים בשיר תשע-עשרה: "התקווה".
מאוחר יותר, אחרי שהצלחנו כולנו להיחלץ מהבית ((משימה המלווה כל שבת מחדש בתחינות,איומים,גערות תיזוזים וריצות בחזרה להביא דברים ששכחנו) ונכנסנו לאוטו,ביקש הגדול לשמוע את השירים מהדיסק החדש:

בן: אבל זה בכלל לא שיר.
אבא: מה לא שיר?
בן: התקווה.זה לא שיר,זה המנון.
אמא: אז מה ההבדל, אתה חושב?
בן:פשוט: המנון זה שיר מאד מיוחד. אבא, נכון יש סוף למספרים?
אבא:לא חמוד. דווקא למספרים אין סוף.
בן: אבל אלפיים זה המספר הכי גדול, אבא.
אבא: יש מספרים יותר גדולים מאלפיים ואתה מכיר די הרבה מהם כמו..
בן: אבא אתה לא צודק. אחרי אלפיים נגמרים המספרים כי אז התקווה חזרה לארץ. היא הייתה במקום אחר וחזרה,אז זה אומר שאלפיים זה המספר הכי גדול.
אמא: קטני,נכון שרים"התקווה בת שנות אלפיים"?
בן:כן.
אמא: ואתה יודע למה מתכוונים?
בן:למה?
אמא: לזה שכשהיהודים היו מחוץ לארץ ישראל,בערך אלפיים שנה, הם התגעגעו אליה וחשבו עליה ורצו כל הזמן לחזור אליה. למשל סבתא שושנה ? שיש לנו ממנה את הקערה הירוקה שאנחנו מכינים בה בצק? היא בכלל נולדה ביוגוסלביה ועלתה לארץ. וגם סבא די…
בן: אבל מה היא עשתה שם כל הזמן הזה?
אמא: מי? סבתא שושנה?
בן: לא,אוף. התקווה.לפני שהיא חזרה לארץ.מה קרה לה שם?
אמא: אה..היא…היא הייתה  בלב של האנשים.
בן: אה.אבא אז עכשיו תשים את 'על הרצפה' ואחרי זה 'מכה אפורה' אבל ממש ממש תגביר, טוב?

אמסטרדם בחורף

ארבעה ימים באמסטרדם  בחורף.
כל התעלות קפואות.
נערה יפה מחכה לבן זוגה בפינת רחוב. מחזיקה את המחליקיים שלו.
כולם נוסעים על אופניים למרות הקור.

סוף-שבוע  שמשי וקר,כמובן. על אחת התעלות מפזרים חבילות חציר.למעלה נמתחים סרטים אדומים גדולים. הולכת להתקיים שם איזו תחרות כפרית על הקרח.
שירי סבנטיז ברמקולים. יין חם ומרק אפונה בדוכנים.

אמסטרדם בחורף.כמו להיות בתוך ציור של ברויגל.

הרייקסמיוזיאום בשיפוצים אבל מוזגת החלב של ורמיר שם:


ורמיר / ויסלבה שימבורסקה

כָּל עוֹד הָאִשָּׁה הַזֹּאת מֵהָרַיְקְסְמוּזֵיאוּם
מוֹזֶגֶת יוֹם אַחַר יוֹם
חָלָב מִכַּד לִקְעָרָה
בִּדְמָמָה וּבְרִכּוּז מְצֻיָּרִים
הָעוֹלָם אֵינוֹ רָאוּי
לְקֵץ הָעוֹלָם.

גרנו ליד רחוב מתוק מלא בחנויות יד שניה,חנויות כובעים ועפיפונים בדרך לכיכר ניו-מרקט
הייתה שם חנות ספרים אחת רחבת ידיים עם עם אווירה מדליקה.

במוזיאון לצילום  תערוכה יפה של ג'ואל שטרנפלד.

בסוף הביקור בבית אנה פרנק נחרטו בי דבריו של אוטו פרנק. בסרטון  לקראת סיום התצוגה הוא אומר, שלאחר שגילה את היומן של אנה  הגיע למסקנה שרוב ההורים אינם מכירים באמת את ילדיהם.

אכלנו טוב במסעדה חמודה ברובע דה-פייפ.
והבקרים היו רגועים כל כך ושקטים.
נעים היה להעז להתרחק ולשחרר.
(כולם הסתדרו פשוט מצוין בבית..)
היה קצר,קר ונהדר. 

 

קניתי ספר ילדים לא במבצע!

הרחק מההמון הסואן ומהמולת המבצעים,על המדף הנמוך ביותר, בפינה – שם הוא התחבא.חיפשתי אותו וזה לא היה קל: פסחתי על ערימות הארבע במאה והשלושה בשבעים וחמש. מודה:  קניתי ספר לא במבצע. רק עותק אחד היה שם, ובשל צבע הכריכה הלבן  כמעט וחמק ממני. אבל הנה, שמתי ידי עליו. והוא מקסים וחתרני, מצחיק ונוגע.
"שוקו רוצה ציפור" (ספריית פועלים 2010) מאת מרטין אאואר, הוא שמו של הספר הזה המתורגם מגרמנית על ידי תמי לימון.
כשמו, מספר הספר על  ילד אחד,שוקו, שרוצה ציפור:  ציפור יפה,אבל לא בכלוב, שתישן איתו במיטה ותאכל איתו ארוחת בוקר.
תגובת הוריו של שוקו, המתוארים כספונים כמעט תמיד מאחורי העיתון,  קורעת פשוט. קורעת את הלב וקורעת מצחוק:

שוקו ממשיך לבקש. ההורים ממשיכים להגיב באותה רוח וכך ממשיך הספר ומגולל את הרפתקאותיו  המופלאות של שוקו עם הציפור שלו, שאותה הוא מצליח לקבל בסופו של דבר.
האיורים של סימונה  קלאגס יפהפיים , הסיפור לא שגרתי, מצחיק ומאתגר.

זהירות ספוילר: הציפור של שוקו היא בעצם ברבור לבן.

קל, ואולי אף מתבקש, להתייחס אל ההורים שבספר כאל עקרים מבחינה רגשית ולהזדהות עם רצונו החזק של שוקו בחיית מחמד ועם הכמיהה שלו להבנה, לחום  ולאמפטיה .
עם זאת, אותי הפגיש הספר עם הרגעים בהם אני לא מצליחה (או לא יכולה או לא רוצה) להיות קשובה לקול של הילדים. לרצון שלהם. הוא גרם לי לעצור ולחשוב קצת על המפגש המורכב הזה בין הרצונות: הרצון שלהם והרצון שלי,שלנו.כי כן.לפעמים הדבר היחיד שבא לי לעשות זה לקרוא עיתון,בדיוק כמו ההורים של שוקו.
ניסיתי את הספר על  בן הארבע וחצי שלי אבל  זה היה טיפה גדול עליו.
מתאים, כך נדמה לי, לילדים מגיל חמש.
ולהורים. להורים.

שיחה על סדר

– אמא?
– כן חמוד
– אני חושב עכשיו על הגן.
– מה אתה חושב עליו?
– אני רואה אותו.
– מה אתה רואה?
– נו,את הגן. אמא. אמרתי לך כבר. אני גם קצת עצוב.
– למה?
– כי צריך לסדר שם . אני לא  כל כך אוהב לסדר. אמא,
את יודעת שיעל עשתה לי פרצוף מוזר ?
– כן?
– כן,אתמול בפינת-ספר. זה היה בדיוק אחרי שסידרנו.
ובחצר, בארגז- חול מצאנו עכביש זברה. וגם חיפושית זבל
– מי זה מצאנו?
– אנחנו, הילדים.
– ובעוגה של נעמי היה ג'וק והוא היה ענקי ואכל את כל העוגה.
– הוא היה אמיתי?
– אמיתי לגמרי.
– אמא?
– כן חמוד.
– את יודעת שהיום הזה היה ממש קצר? לא שמתי לב ופתאום כבר סידרו את המפות על השולחנות לארוחת הצהריים.
– מה היה לארוחת צהריים? אכלת משהו?
– לא.כלום.
– כלום?
– היה עוף שאני לא אוהב וגם קוסקוס. אני אכלתי רק טיפה'לה אפונה וגזר.
היום יום רביעי ,נכון אמא?
– נכון.
ומחר יום חמישי ?
– כן
– אז מחר את לוקחת אותי מוקדם?
– כן.
– ואחר כך יום שישי ואז יום שבת נכון אמא?
– נכון
– יש!! אני אוהב את יום שבת.
– למה?
– כי נשארים בבית. אוף אמא,אני כל כך אוהב להישאר בבית.
– מה כיף בבית?
– כלום.
– כלום?
כן. לא עושים כלום ולא צריך הרבה לסדר.זה הכי כיף בעולם, אמא.