לכבוד יום המשפחה קיבלנו מהגן של הגדול שתי קופסאות של ריבה מעשה בית ודיסק עם שירים.
בשבת בבוקר הוא ישב מול הלפטופ,הקשיב לשירים והסתכל על הצורות שמילאו את המסך בזמן שהשירים התנגנו. הקטן ישב לידו והקפיד לחקות כל תנועה וכל מילה.
כעבור כמה דקות ידע כבר הגדול ש"ההר הירוק" הוא שיר מספר ארבע ,שיר שבע הוא "שירי לי כינרת" האהוב עליו במיוחד ושהדיסק מסתיים בשיר תשע-עשרה: "התקווה".
מאוחר יותר, אחרי שהצלחנו כולנו להיחלץ מהבית ((משימה המלווה כל שבת מחדש בתחינות,איומים,גערות תיזוזים וריצות בחזרה להביא דברים ששכחנו) ונכנסנו לאוטו,ביקש הגדול לשמוע את השירים מהדיסק החדש:
בן: אבל זה בכלל לא שיר.
אבא: מה לא שיר?
בן: התקווה.זה לא שיר,זה המנון.
אמא: אז מה ההבדל, אתה חושב?
בן:פשוט: המנון זה שיר מאד מיוחד. אבא, נכון יש סוף למספרים?
אבא:לא חמוד. דווקא למספרים אין סוף.
בן: אבל אלפיים זה המספר הכי גדול, אבא.
אבא: יש מספרים יותר גדולים מאלפיים ואתה מכיר די הרבה מהם כמו..
בן: אבא אתה לא צודק. אחרי אלפיים נגמרים המספרים כי אז התקווה חזרה לארץ. היא הייתה במקום אחר וחזרה,אז זה אומר שאלפיים זה המספר הכי גדול.
אמא: קטני,נכון שרים"התקווה בת שנות אלפיים"?
בן:כן.
אמא: ואתה יודע למה מתכוונים?
בן:למה?
אמא: לזה שכשהיהודים היו מחוץ לארץ ישראל,בערך אלפיים שנה, הם התגעגעו אליה וחשבו עליה ורצו כל הזמן לחזור אליה. למשל סבתא שושנה ? שיש לנו ממנה את הקערה הירוקה שאנחנו מכינים בה בצק? היא בכלל נולדה ביוגוסלביה ועלתה לארץ. וגם סבא די…
בן: אבל מה היא עשתה שם כל הזמן הזה?
אמא: מי? סבתא שושנה?
בן: לא,אוף. התקווה.לפני שהיא חזרה לארץ.מה קרה לה שם?
אמא: אה..היא…היא הייתה בלב של האנשים.
בן: אה.אבא אז עכשיו תשים את 'על הרצפה' ואחרי זה 'מכה אפורה' אבל ממש ממש תגביר, טוב?