דיונות של דצמבר

השבת הייתה קרירה ושמשית
אסור היה להישאר בעיר. ובאמת כל כך טוב היה לדרוך יחפים על החול שהיה חמים בשכבה העליונה וקר כמה סנטימטרים מתחת.
דיונות רכות.קטנות.עשרים דקות מתל אביב. מטר וחצי מכביש החוף הפקוק.
הים נשב עלינו זוהר כחול של דצמבר,
הילדים העיפו את העפיפונים שהבאנו וציירו רוח צבעונית מעלינו.
שיחקנו תופסת ומחבואים בין החול לשמיים ואכלנו את הסנדוויצ’ים ואת התפוזים, כשהשמש התחילה להתלכסן מערבה.
חזרנו יחפים למכונית והדיונה הקטנה חזרה איתנו הביתה:חול במיטות של הילדים, חול במיטה שלנו, חול על הספה, בכיסי הבגדים ובנעליים, בתיקים ובשיער. חול שמבקש שנספיק ונחזור לפני בוא החום.

 

דואר אויר

"תכתבי" היא אמרה לי,תוקעת מולי בלוק של נייר כתיבה דק מן הסוג ששימש בזמנו לכתיבת דואר אויר ועט כדורי רגיל בצבע כחול. לא הייתה לי ברירה. קולה היה פסקני על גבול הציווי והיא הייתה גדולה ויפה יודעת כל ונערצת עלי.הייתי בת תשע והיא עשרים ואחת.

" בכל אחר הצהריים  כשאת מגיעה לכאן תשבי קצת ותכתבי. כתבי מה שעבר עליך היום, כתבי מה את מרגישה. לא חשוב מה. העיקר שתכתבי."
היא איננה כבר 26 שנה והפוסט הראשון בבלוג הזה הוא בשבילה באהבה גדולה ובגעגועים רבים.

אחיות. בסלון של סבתא. פורים 1984