התעמלות

אני מביאה את בן החמש לחוג שבמרכז הספורט הגדול, בצמוד לבית הספר התיכון.
בן הכמעט שלוש נרגן קצת. "תכף נקנה לך מיץ במכונה" אני מנסה לפייס אותו.
יורדים במדרגות. הקטן מעכב אותנו,מתעקש לחבק כל עמוד תאורה שהוא פוגש.הגדול מזרז אותנו לרדת מהר יותר.
מהאולם הגדול רוחש איזה זמזום."זה ההתעמלות" הוא מסביר לי.
החוג הקודם עוד לא נגמר ושני הבנים שלי כמו זוג קפצונים חסרי מנוחה. ככה הם בזמן האחרון: ברגעי החסד הם משחקים ביחד בהרמוניה : "בוא תראה, טורנדו!" הגדול קורא והקטן  שומט את משחקיו באחת:  'אני בא, חכה לי!', רץ אליו כדי לצפות  במי האמבטיה זורמים במערבולת אל הביוב. אבל ברגעים אחרים הם בסשן בלתי נגמר של האבקות על הספה, על השטיח ועל הרצפה, מלווה בזעקות "זה הוא התחיל", "אני לא עשיתי את זה" ולפעמים גם: "אני רוצה כבר למכור את האח הזה מהמשפחה שלנו".

החוג הקודם נגמר והגדול  נכנס, אומר שלום למורה ומשחרר אותנו בלי בעיות.  הקטן  גורר אותי אל  אולם הספורט הגדול  ולרגע נשימתי נעתקת: האולם הענק מלא בקרוב למאה בנות שגוררות מזרונים, רצות, קופצות ומתהפכות באוויר,יוצרות צורות  גיאומטריות בתנועה קבוצתית איטית, קופצות על החמור ומלהטטות  בערבסקים  על הקורה.  מתעמלת צנומה אחת,קרובה אלינו, מפליאה לקפוץ  לגובה מתוך זרועותיהם המשותפות של מספר מאמנים ומאמנות, המשמשות אותה כטרמפולינה.

לרגעים נדמה לי האולם כמו ציור של ברויגל, כשאת האנשים המיניאטוריים המוכרים שבו מחליפות הבנות בבגדי הגוף הצבעוניים שלהן. חלקן ילדות צעירות מאד וחלקן כבר כמעט נערות. כשכמה מהן מתקרבות אלינו אני מציינת לעצמי כמה הן יפות ורזות. שערן משוך לאחור לקוקו גבוה או לצמה הדוקה, הירכיים  ללא  גרם של שומן. קלילות גופן, התואם של התנועות, הרחש העמלני-בנותי הזה שמגיע מכל עבר מנתק אותי מהכאן ועכשיו ואני שוב בת תשע, מסתכלת בלב שוקק בקבוצת מתעמלים מדנמרק המתארחים בקיבוץ ומופיעים בתרגילי  אלכסון מרהיבים באולם הספורט; אני על הדשא, מתאמנת על קפיצות ערביות וגלגלונים או שכובה על הבטן, שעונת מרפקים, קוראת בפעם המיליון בספר 'המתעמלת הצעירה' לפני שיעור בלט.


זוכרות את הספר הזה?


ואת זה?

הרגע חולף  ואני כאן, אמא לשני בני חמש וכמעט-שלוש. שני בנים. לא בנות. לקח לי זמן להכיר בכך, אבל  הבית שלנו הוא ממלכה של בנים. קורה שהם  יושבים ומציירים, עובדים בבצק או משחקים 'פיקולינו' ו'רביעיות' אבל ברוב הכמעט מוחלט של הזמן הם מעדיפים לטפס, להתלכלך, לשחק 'תופסת כרישים' עם אבא, לרוץ עירומים בממטרות, לירות בחץ וקשת,  לנסוע על האופניים  וליפול מהם, לצלול באמבטיה בשאון של קצף ומים כדי למצוא אנגרי בירדס אבודים וללכת "הקרבות"( שילוב של קרבות והפלות) על הספה ועל הדשא. אולי הבנתי את זה  באמת רק לא מזמן, כשהגדול אמר לי : "אמא, אנחנו שלושה ואת – אחת".

אני ממשיכה להביט,נפעמת, במופע הבנות המתואם והאסתטי. ( "זו הנבחרת" מספרת לי אמא אחת בגאווה, "הן באות להתעמל כאן ארבע פעמים בשבוע").
וכשהמולת היופי שוקעת ונרגעת קצת מחלחלות לתודעה מחשבות ושאלות אחרות . הבנות האלה, הצעירות כל כך- האם הן אוהבות את האימונים האלה? ומה דוחף את הוריהן  לשלוח אותן לסיר הלחץ ההישגי והתובעני הזה? ואיך הן  מרגישות אל מול דרישות המאמנים? וההורים- מה הם  חשים? גאווה?  לחץ? מה הציפיות שלהם? האם נתנו את הדעת על המחיר שהדבר הזה אולי  גובה? או שפשוט הוחמאו מכך שהמאמנים רוצים את בנותיהם בנבחרת? האם זה מה שנקרא  'חינוך  למצוינות'? האם זה ספורט בריא בכלל? ארבע פעמים בשבוע? ומה אם מישהי קצת יותר מלאה מכל השאר? האם הייתי שולחת לכאן את הבת שלי? האם זה חלק מהמשמעות של לגדול במרכז, בתל אביב, בשונה מלגדול,למשל,בקיבוץ בצפון?

ואז שוקעת ההכרה,מלווה בצביטה של קנאה אבל גם בשמץ של הקלה: נכון לעכשיו לא יהיו אצלנו בבית בגדי גוף, ולא זנבות סוס משוכים לאחור. אבל גם לא השתקפות המרדף הזה אחרי המראה הנכון, הגוף הנכון, נפילת השער הנכונה. כי אני זוכרת את זה כבר בגיל תשע, בהחלט זוכרת.  את השער הלא מספיק חלק שלי, את הכמיהה לציפורניים יפות ומסדורות (כססתי, ברור שכססתי)  ולירכיים לא שרוטות. את הרצון השורף כמעט לקנות לי תחושה של ארגון ושקט פנימי לצד עוד בגד גוף ורוד ועוד אחד סגול.   הרצון לעמוד בזמנים, לא לאחר לחוגים, להיות מסודרת מבחוץ ומבפנים – דברים שנדמה היה לי שאצל אחרות קורים בלי קושי אבל אצלי חרקו איכשהו, התבלגנו, ביקשו מפלט מהשורה.

ואיך זה הולך להיות עבור הבנים שלי ? מה הם יפגשו ? ומה אפגוש אני ביחד איתם ? מה יהיה שם בג'ודו ובכדורגל? מה מחליף, בממלכת הבנים, את התחרות של הבנות? את ההסתודדויות, את השאיפה אל  ה"בסדריות" הזו, אל הציווי המצמית של המראה הנכון? והאם זה עדין כך גם היום, כל הקודים החצי לחושים הללו שנחרתו בי חזק כל כך בכיתות ג' וד' וה'? והאם יכול להיות שמשהו בסיסי השתנה בעולם הילדות? ושהזכרונות שלי כבר לא רלוונטיים?

אנחנו יוצאים מהאולם אל החוץ החשוך. החוג עדין לא נגמר. ושוב הקטן הזה מתעקש לחבק את עמוד התאורה חיבוק ממושך ואני  נעצרת, רוכנת אליו ומחבקת אותו חזק.

מארון הספרים של ניבי

נסעתי לעזור לאחותי לארגן ולסדר את ביתה החדש והיפה שבעמק, אליו עברה היא עם משפחתה לפני שבוע. חזרתי עם אוצרות בלומים: חזקים וגיבורים מכל המינים, רובוטים חצי מפורקים שעדין מאירים, שקית גוגוסים, דרדסים, אופנועים ואפילו תחפושת זורו עם כפפות וגלימה. אושר גדול וכמה שעות של שקט אחר הצהריים.
אבל את הפנינים האמיתיות לקחתי לי,כמעשר, מארון הספרים.
תודה ניבי !

קסמי אנדרסן


זהו עותק ישן של אגדות אנדרסן שהיה תמיד על מדף הספרים בבית הורי.
האגדה האהובה עלי ביותר מהספר הייתה 'הילדה עם הגפרורים' ('מוכרת הגפרורים הקטנה').
בסיפור המקורי של אנדרסן משוטטת לה מוכרת גפרורים קטנה, יחפה ורעבה, ברחובות הקפואים של ערב  חג המולד. כדי לברוח מהקור המקפיא היא מדליקה גפרורים. כל גפרור מעלה חזיונות נעימים של אוכל, בית ומשפחה. הגפרור האחרון מעלה את דמותה של סבתה האהובה  והיא עולה בזרועותיה השמימה.
אבל העורך ה"חינוכי" של 'קסמי אנדרסן'  (כתוב שם כי זהו מבחר של אגדות "בתרגום חדש ובעריכה חינוכית")  בחר לחסוך את הסיום המורכב הזה מן הקוראים. כאן, כשהילדה פוקחת את עיניה היא מוצאת עצמה בחדר גדול ומואר ובתוך מיטה רכה ונעימה. 'סבתא אמיתית' מצאה אותה על סף ביתה וגאלה אותה מהעוני, מהרעב ומהקור המקפיא

אני זוכרת שבתור ילדה משהו בסיום הסיפור הטריד אותי. אמנם שמחתי על שהילדה ניצלה אבל כנראה הרגשתי שמשהו כאן מודבק וערוך. ההפי אנד הזה חרק לי. אולי לכן רציתי לשמוע  (או לקרוא כשהייתי גדולה יותר) את הסיפור שוב ושוב?  ומה הרגשתי כשנתקלתי בסוף האנדרסני המקורי? ואיך קורה שאני מוצאת את עצמי, כמעט מבלי לחשוב, משפצת סופים  מבהילים או אכזריים כשאני מקריאה סיפורים לילדי?

גם ברבורי הבר היה אחד הסיפורים האהובים עלי בספר.
אמם של עליזה הנסיכה ואחד עשר אחיה הנסיכים מתה, ובמקומה באה אם חורגת רעה שמכשפת את הנסיכים והופכת אותם לברבורי בר. עליזה מגורשת  אף היא מהארמון.  אחרי תלאות רבות היא פוגשת קוסמת וזו מגלה לה כי ביכולתה להציל את אחיה מהכישוף על ידי שתארוג עבורם מעילים מעלי סירפדים, אך עליה לשמור את דבר האריגה בסוד. אם תדבר ינעצו מילותיה כמו חרב חדה בלב האחים. שוב עוברת הנסיכה תלאות רבות  וכמעט שמועלית על המוקד, אך לבסוף מצליחה לסיים את מלאכת אריגת המעילים. היא משליכה את המעילים על הברבורים והם הופכים בחזרה לנסיכים יפי תואר.

"למען הצלת אחיה היתה מוכנה לסבול את כל היסורים שבעולם".. מתוך 'ברבורי הבר' בתוך 'קסמי אנדרסן'.

יותר ממחבלים ויותר מנחשים, אחד הפחדים הגדולים של ילדותי היה הפחד מסרפדים. אולי לכן הרשימה אותי כל כך הקרבתה של עליזה שהייתה מוכנה  לארוג  מעילי הסרפדים.

השאלות ניקרו בי תוך כדי קריאה: האם גם אני הייתי מוכנה לגעת בסרפדים כדי להציל את אחיי? האם הייתי מוכנה לשתוק ולא לשתף בסוד שכזה? באגדה הזו הדהדו כל סיפורי האימה שארבו תמיד, מושתקים למחצה, מעבר למציאות הבהירה והרגילה: סיפורי גירוש,בריחה והקרבה בשואה, הברוטליות של המלחמות, ומחבלים שפורצים לבתי  ילדים בצפון הארץ.
כל אלה התערבבו לתוך עלילת ברבורי הבר ומשכו  והפחידו  אותי בו בזמן.

על שתי האגדות- על מוכרת הגפרורים ועל ברבורי הבר  אפשר לקרוא  פוסטים מרתקים בבלוג של מרית בן ישראל 'עיר האושר'.

המפוחית של אורי

לספרים של דינה דז'טלובסקי מגיע פוסט שלם ומכובד ואני מבטיחה שעוד אכתוב אותו. לפני כמה חודשים מצאתי  עותקים בלויים של  'דני הקטן והשוטר ניסים' ושל 'המטרייה של רותי" בחנות יד שנייה. אני מספרת מהם  לילדים שלי ונדמה לי שגם הם אוהבים את הסיפורים בהירי העלילה שטומנים בחובם איזה תום שכמעט ופס מן העולם ואת צילומי הבובות בשחור ולבן.

הנה הדף השני מתוך ה"מפוחית של אורי":

והנה אחרית הדבר המרגשת שהוסיפה העורכת מירה מאיר. (היא חותמת : 'העורכת' ללא ציון שמה, בתחתית הרשימה.)

 מתוך'המפוחית של אורי' , מאת  דינה דז'טלובסקי, הוצאת ספרית פועלים, 1976.

אדל וסימון לעומת זאת הוא ספר חדש יותר.

אדל וסימון, כתבה ואיירה: ברברה מקלינטוק, הוצאת מטר,2006.

זה ספר מקסים לאוהבי פריז. עם איורים יפהפיים של ברברה מקלינטוק וגם משחק חיפוש אחרי פריטים שהלכו לאיבוד. אבל העיקר הוא יופייה של פריז שעושה חשק לקחת מטוס, להיכנס לבולונז'רי  הקרוב ולא לצאת משם לעולם. ( או לפחות עד שאחוזי הלחות יואילו בטובם לחזור ולאפשר קיום שפוי במרחב הים תיכוני שלנו).

בתים

אני אוהבת את השירים של מירה מינצר יערי. את הדימויים הלא מפוענחים עד הסוף  ואת המשפטים שלעיתים נותנים את עצמם בקלות ולעיתים לא מתמסרים. דווקא חוסר הזאנריות הזה של השירים שלה (הם למבוגרים? הם לילדים? ) שלא פעם  גורם לי לחוסר נוחות ביצירה של אחרים  אצלה עושה הגיון. מתיישב נכון כל כך  על כל המקומות הלא ז'אנריים שלי. מדבר בשפה שלי.

הנה שיר שמתאים לי עכשיו ואולי תמיד.

סופר-פארם

אני מחכה בתור לקופה בסופר-פארם
שוב נגמרו החיתולים של הקטן וצריך לקנות חבילה אחת לגן וחבילה אחת לבית. יכול להיות שזו חבילת החיתולים האחרונה שאני קונה. הוא תכף בן שנתיים וחצי. כבר מבקש לעשות פיפי בשירותים לפני האמבטיה ולהשקות את העץ ביחד עם אחיו הגדול.

תכף שני הילדים שלי כבר בלי חיתולים. עדיין לא גדולים אבל גם לא קטנטנים. עוד שנה הגדול בכיתה א. וליד הקטן  צריך להתחיל לברור מילים. הוא כבר מקשיב ומבין הכל.
ומתחיל איזה זמזום לרחוש בתוכי:  מה אומרת הגדילה הזאת שלהם עלי? על מה ועל מי שאני עכשיו?
וכל כך אני קרובה אז אצל אלו שמתוך 'אימת החלל הריק' שטומנות בחובן השאלות  המפחידות- 'מה הזהות שלי עכשיו, כשהילדים קצת גדלו' או 'מה אני באמת רוצה' – רוצות עוד תינוק. יולדות עוד תינוק.
לא רק מהסיבות האלה,ברור. אבל גם בגללן. בהחלט גם בגללן. והנה, עוד פעם הריח הנפלא ביותר, החיבור שלא מצריך מילים, החמימות שמדבירה, לפחות לזמן מה, את הפצעים שלא רואים.
והנה עוד פעם גם הלילות המקוטעים, כאילו לא היו מעולם לילות של שינה ברצף, הנה העייפות הנוראה,האחריות, אלפי המטלות הקטנות והגדולות, כובד העולם שנופל עליך בחמש וחצי בבוקר. אין זמן לשאלות. יש הווה אינטנסיבי כל כך ומסמא במלאות שבו.

כשהייתי קטנה לא הבנתי למה אמא שלי הייתה חייבת לשתות קפה בארבע אחר הצהריים. קפה: זה היה ריח ידיה ואצבעותיה כשישבתי בחיקה כשהגעתי בארבע מהגן. מאז שנהייתי אמא גם אני חייבת קפה בארבע. לא יכולה לתפקד בלי הקפה הזה. האם גם לאצבעותיי ריח של קפה? האם גם בניי יזכרו בו כשיהיו אבות לילדים קטנים? האם הם ייקחו את ילדיהם מהגן בארבע פעם אחת בשבוע? יותר? האם גם הם יהיו חייבים קפה כדי לתפקד?

התור בסופרפארם מתקדם לאט. אני נזכרת בעוד כמה דברים שצריך לקנות: שמפו, חומר נגד יתושים, משחת שיניים לילדים בטעם שהם אוהבים.
אני הולכת בין המדפים הגדושים לחפש את הסוג המדויק של המשחה. כל כך הרבה משחות, כל כך הרבה סבונים, קרמים ומטליות, כדורים ונוזלים באריזות צבעוניות קטנות. ושוב תוקפות אותי המחשבות  המטרידות שאורבות לי כאן, בין המדפים: מה עושים בכל השפע הזה? מה קורה כשהוא מתקלקל? לאן זה הולך? איך פועל המנגנון הזה של ההשלכה? ואיך מרגיש האדם שמחליט על כל עשרות אלפי ומיליוני המוצרים הארוזים היטב ששוכבים כאן ובסניפים האחרים  ומחכים שיקנו אותם.
מחכים שיבלעו אותם להקלת הכאב, שימרחו אותם על השיניים, על השיער ועל הגוף.
על פטמות סדוקות מהנקה, על שריטות  וחתכים ועקיצות.

ומה ירפא את הדברים הישנים שממאנים בעקשנות להגליד?
על הפצעים ההם שלא רואים, עליהם – מה מורחים?

לטפטף טיפה

"מה זה היה?" שואל אותי הקטן.
הוא שוכב על המזרון הלבן על רצפת החדר שלו. בזמן האחרון רק עליו הוא מוכן להירדם.
"זה כלום" אני עונה, "זה מל"ג בעומר".
"אני מפחד מחג בעומר, אמא. תישארי איתי" הוא אומר בשקט בקול הדק שלו.
אני נשכבת לידו. יש לו הריח הנפלא הזה של מי שכבר לא תינוק ועדין לא ילד. הזיעה המתוקה של בני השנתיים וקצת. אולי אחד הריחות הנפלאים בעולם.
"אני כאן איתך קטני. אל תפחד. זה לא יחזור יותר. אלה סתם פושטקים שעשו בום."
הוא מסתובב, נשכב על  הגב, מהרהר קצת בדברי ואומר לחלל החשוך:
"קישתה פושטקים של חג בעומר.תפסיקו. זה לא יפה לעשות לי בום. נו נו נו."
אני יוצאת מהחדר ואחרי כמה שניות, כשאני חוזרת, הוא כבר ישן בשקט.
אבל  לא רק הבומים של הפושטקים מפחידים אותו. גם המים שנשאבים לתוך הביוב אחרי האמבטיה: "תיזהרי אמא "הוא גועה בבכי היסטרי כשרגלי או ידיי נוגעות במים, 'תצאי, מסוכן לך במערבולת'
וגם מכונת שטיפת המכוניות מבהילה מאד וחניונים והחתול הג'ינג'י בגן השעשועים ופיסטוק הכלב השחור הקטן והתזזיתי  של השכנים. אני מחבקת אותו חזק ולוחשת לו דברי ניחומים והרגעה.
אני איתו. לגמרי. אבל הפחד נשאר שלו ובתוכו. לא משתק אותי. לא מכאיב לי. לא לופת אותי מבפנים וגורם לי להפסיק לנשום כפי שעושים לי פחדיו של הגדול  וכעסיו ותסכוליו והתנגדויותיו.
כי כשהגדול מפחד כל האיברים הפנימיים שלי  מתכווצים ומפחדים ביחד איתו. כשהוא עצוב העצב שלו מוריד אותי מייד לחצי התורן והכעס שלו, כאמור, מעלה לי בשניות את לחץ הדם.

הלוואי, אני חושבת לעצמי, הלוואי היה אפשר לקחת קצת מהחומר הזה של גידול הילד השני, לזקק את הנפרדות הזורמת והקלה הזו לנוזל משקיט ומרפא ולטפטף ממנו בעת הצורך על קשרים המועדים לקונפליקטים והדורשים רמת תחזוקה גבוהה:  הקשר עם הבכור, עם ההורים, הבן זוג, מנהלים או קולגות, חברות ובני משפחה- בקיצור כולם. ואולי הכי חשוב: כמה טיפות מנוזל הפלאים הזה על החלקים המסוכסכים והקפוצים האלה שבתוכי פנימה.

הקצה

בקלות יכול הגדול להביא אותי אל הקצה.
מהר מדי אני צועקת, מתעצבנת. "עושה לו תנאים" כמו שהוא קורא לזה.
"תבחר: או המעדן או העוגיות"  אני אומרת לו במכולת.
"אני רוצה ממתק"
"אין ממתק עכשיו".
"אבל אני רוצה רק ממתק" הוא מרים את הקול.
"אין, אמרתי!, אני סופרת עד עשר ואם אתה לא בוחר – אנחנו הולכים". הוא תוקע רגליים כמובן. אני מתחילה לרתוח. את הפדיחה מבעל המכולת אני מזמן לא סופרת. הוא ראה אותי גוררת אותו משם בבכי כבר כמה וכמה פעמים.
בשעות הצהריים של יום אחד בתחילת חופש פסח עלה מפלס הצעקות בדירה שלנו ולקח לי זמן להירגע מהכעס ומרגשות האשמה שמיהרו והציפו גם הם.

אחר כך נסענו לצפון לכמה ימים.  טיילנו ובילינו ביחד כולנו. לא שחסרו מאבקים, אבל רגעי הנועם היו רבים  יותר ונפלאים. הבנים קטפו תפוזים מהעץ וסחטו מהם מיץ במרפסת. השתוללו על הדשא ועל המיטה. כמו שד הלך הגדול בטיולים והקטן זימר כל הזמן ברוב מתיקות "עתה עתה בני חורים בני חורים".
בדרך היפה בין מצפה הילה למנות, ליד חרוב אחד שהשקיף על נוף מרחיב לב של ההרים ושל הים, עצרנו את האוטו, פרשנו מחצלת ועשינו פיקניק. בעזרת חבל ואבנים הפך הגדול את העץ למכונה משוכללת. הקטן עזר לו וביחד משכו,חצבו, שרו, קשרו, הסתתרו וטיפסו.

"אתה מאמין?" שאלתי אותו כשהתנמנמנו לנו בשמש, "שנינו נחים לנו והילדים משחקים ביחד. ימות המשיח מתקרבים, אני אומרת לך."
אבל משחזרנו הביתה איים גם המתח לשוב ולהתנחל בנו מחדש.
חייב להיות איזה פתרון, אני חושבת לעצמי בדקות המהורהרות שבין הערות לשינה .
אני מייחלת אז למשהו שישנה לתמיד את הדפוס המתיש של מאבקי הכוח. משהו שישקיט, יפתור, ירגיע. ברגעים האלה אני מבינה את אלה שמאמצים להם יועץ בעל משנה סדורה או תורה כזאת או אחרת. קל הרבה יותר כשיש קודקס ברור, פחות או יותר, של עשה ואל תעשה. ואולי קל יותר גם כשיש קהילה שמאמינה באמיתות האלה ביחד איתך.
ברגעי הדחק מרימים את ראשם גם כל ה"אמים", תוססים ומסכסכים: 'אם היינו גרים קרוב לטבע זה היה שונה..אני הייתי יותר רגועה וגם הילדים'.
'אם הסבים והמשפחה היו  קרובים..'
'אם הייתי יודעת יותר להציב גבולות..'
'אם הייתי פחות מתלבטת ,פחות חופרת..'
אם ואם ואם.
בתוכי אני יודעת שהמציאות מורכבת יותר; שאין פתרונות קסם ושמה שיעזור לנו, בסופו של דבר,הם החשודים המיידים: סבלנות, הקשבה,הבלגה, צחוק, פשרה,סליחה, שיחה, הכרה במגבלות שלנו ובגבולות שאנחנו בנויים להציב, ושעוד מעט, כמו שאומרות כל האמהות והסבתות, הם יגדלו. (ובעיות אחרות יבואו..)
אבל ברגעי הקושי אני עדיין רוצה שמישהו יגיד לי בדיוק, אבל בדיוק בדיוק מה לעשות.