סופר-פארם

אני מחכה בתור לקופה בסופר-פארם
שוב נגמרו החיתולים של הקטן וצריך לקנות חבילה אחת לגן וחבילה אחת לבית. יכול להיות שזו חבילת החיתולים האחרונה שאני קונה. הוא תכף בן שנתיים וחצי. כבר מבקש לעשות פיפי בשירותים לפני האמבטיה ולהשקות את העץ ביחד עם אחיו הגדול.

תכף שני הילדים שלי כבר בלי חיתולים. עדיין לא גדולים אבל גם לא קטנטנים. עוד שנה הגדול בכיתה א. וליד הקטן  צריך להתחיל לברור מילים. הוא כבר מקשיב ומבין הכל.
ומתחיל איזה זמזום לרחוש בתוכי:  מה אומרת הגדילה הזאת שלהם עלי? על מה ועל מי שאני עכשיו?
וכל כך אני קרובה אז אצל אלו שמתוך 'אימת החלל הריק' שטומנות בחובן השאלות  המפחידות- 'מה הזהות שלי עכשיו, כשהילדים קצת גדלו' או 'מה אני באמת רוצה' – רוצות עוד תינוק. יולדות עוד תינוק.
לא רק מהסיבות האלה,ברור. אבל גם בגללן. בהחלט גם בגללן. והנה, עוד פעם הריח הנפלא ביותר, החיבור שלא מצריך מילים, החמימות שמדבירה, לפחות לזמן מה, את הפצעים שלא רואים.
והנה עוד פעם גם הלילות המקוטעים, כאילו לא היו מעולם לילות של שינה ברצף, הנה העייפות הנוראה,האחריות, אלפי המטלות הקטנות והגדולות, כובד העולם שנופל עליך בחמש וחצי בבוקר. אין זמן לשאלות. יש הווה אינטנסיבי כל כך ומסמא במלאות שבו.

כשהייתי קטנה לא הבנתי למה אמא שלי הייתה חייבת לשתות קפה בארבע אחר הצהריים. קפה: זה היה ריח ידיה ואצבעותיה כשישבתי בחיקה כשהגעתי בארבע מהגן. מאז שנהייתי אמא גם אני חייבת קפה בארבע. לא יכולה לתפקד בלי הקפה הזה. האם גם לאצבעותיי ריח של קפה? האם גם בניי יזכרו בו כשיהיו אבות לילדים קטנים? האם הם ייקחו את ילדיהם מהגן בארבע פעם אחת בשבוע? יותר? האם גם הם יהיו חייבים קפה כדי לתפקד?

התור בסופרפארם מתקדם לאט. אני נזכרת בעוד כמה דברים שצריך לקנות: שמפו, חומר נגד יתושים, משחת שיניים לילדים בטעם שהם אוהבים.
אני הולכת בין המדפים הגדושים לחפש את הסוג המדויק של המשחה. כל כך הרבה משחות, כל כך הרבה סבונים, קרמים ומטליות, כדורים ונוזלים באריזות צבעוניות קטנות. ושוב תוקפות אותי המחשבות  המטרידות שאורבות לי כאן, בין המדפים: מה עושים בכל השפע הזה? מה קורה כשהוא מתקלקל? לאן זה הולך? איך פועל המנגנון הזה של ההשלכה? ואיך מרגיש האדם שמחליט על כל עשרות אלפי ומיליוני המוצרים הארוזים היטב ששוכבים כאן ובסניפים האחרים  ומחכים שיקנו אותם.
מחכים שיבלעו אותם להקלת הכאב, שימרחו אותם על השיניים, על השיער ועל הגוף.
על פטמות סדוקות מהנקה, על שריטות  וחתכים ועקיצות.

ומה ירפא את הדברים הישנים שממאנים בעקשנות להגליד?
על הפצעים ההם שלא רואים, עליהם – מה מורחים?

לטפטף טיפה

"מה זה היה?" שואל אותי הקטן.
הוא שוכב על המזרון הלבן על רצפת החדר שלו. בזמן האחרון רק עליו הוא מוכן להירדם.
"זה כלום" אני עונה, "זה מל"ג בעומר".
"אני מפחד מחג בעומר, אמא. תישארי איתי" הוא אומר בשקט בקול הדק שלו.
אני נשכבת לידו. יש לו הריח הנפלא הזה של מי שכבר לא תינוק ועדין לא ילד. הזיעה המתוקה של בני השנתיים וקצת. אולי אחד הריחות הנפלאים בעולם.
"אני כאן איתך קטני. אל תפחד. זה לא יחזור יותר. אלה סתם פושטקים שעשו בום."
הוא מסתובב, נשכב על  הגב, מהרהר קצת בדברי ואומר לחלל החשוך:
"קישתה פושטקים של חג בעומר.תפסיקו. זה לא יפה לעשות לי בום. נו נו נו."
אני יוצאת מהחדר ואחרי כמה שניות, כשאני חוזרת, הוא כבר ישן בשקט.
אבל  לא רק הבומים של הפושטקים מפחידים אותו. גם המים שנשאבים לתוך הביוב אחרי האמבטיה: "תיזהרי אמא "הוא גועה בבכי היסטרי כשרגלי או ידיי נוגעות במים, 'תצאי, מסוכן לך במערבולת'
וגם מכונת שטיפת המכוניות מבהילה מאד וחניונים והחתול הג'ינג'י בגן השעשועים ופיסטוק הכלב השחור הקטן והתזזיתי  של השכנים. אני מחבקת אותו חזק ולוחשת לו דברי ניחומים והרגעה.
אני איתו. לגמרי. אבל הפחד נשאר שלו ובתוכו. לא משתק אותי. לא מכאיב לי. לא לופת אותי מבפנים וגורם לי להפסיק לנשום כפי שעושים לי פחדיו של הגדול  וכעסיו ותסכוליו והתנגדויותיו.
כי כשהגדול מפחד כל האיברים הפנימיים שלי  מתכווצים ומפחדים ביחד איתו. כשהוא עצוב העצב שלו מוריד אותי מייד לחצי התורן והכעס שלו, כאמור, מעלה לי בשניות את לחץ הדם.

הלוואי, אני חושבת לעצמי, הלוואי היה אפשר לקחת קצת מהחומר הזה של גידול הילד השני, לזקק את הנפרדות הזורמת והקלה הזו לנוזל משקיט ומרפא ולטפטף ממנו בעת הצורך על קשרים המועדים לקונפליקטים והדורשים רמת תחזוקה גבוהה:  הקשר עם הבכור, עם ההורים, הבן זוג, מנהלים או קולגות, חברות ובני משפחה- בקיצור כולם. ואולי הכי חשוב: כמה טיפות מנוזל הפלאים הזה על החלקים המסוכסכים והקפוצים האלה שבתוכי פנימה.

הקצה

בקלות יכול הגדול להביא אותי אל הקצה.
מהר מדי אני צועקת, מתעצבנת. "עושה לו תנאים" כמו שהוא קורא לזה.
"תבחר: או המעדן או העוגיות"  אני אומרת לו במכולת.
"אני רוצה ממתק"
"אין ממתק עכשיו".
"אבל אני רוצה רק ממתק" הוא מרים את הקול.
"אין, אמרתי!, אני סופרת עד עשר ואם אתה לא בוחר – אנחנו הולכים". הוא תוקע רגליים כמובן. אני מתחילה לרתוח. את הפדיחה מבעל המכולת אני מזמן לא סופרת. הוא ראה אותי גוררת אותו משם בבכי כבר כמה וכמה פעמים.
בשעות הצהריים של יום אחד בתחילת חופש פסח עלה מפלס הצעקות בדירה שלנו ולקח לי זמן להירגע מהכעס ומרגשות האשמה שמיהרו והציפו גם הם.

אחר כך נסענו לצפון לכמה ימים.  טיילנו ובילינו ביחד כולנו. לא שחסרו מאבקים, אבל רגעי הנועם היו רבים  יותר ונפלאים. הבנים קטפו תפוזים מהעץ וסחטו מהם מיץ במרפסת. השתוללו על הדשא ועל המיטה. כמו שד הלך הגדול בטיולים והקטן זימר כל הזמן ברוב מתיקות "עתה עתה בני חורים בני חורים".
בדרך היפה בין מצפה הילה למנות, ליד חרוב אחד שהשקיף על נוף מרחיב לב של ההרים ושל הים, עצרנו את האוטו, פרשנו מחצלת ועשינו פיקניק. בעזרת חבל ואבנים הפך הגדול את העץ למכונה משוכללת. הקטן עזר לו וביחד משכו,חצבו, שרו, קשרו, הסתתרו וטיפסו.

"אתה מאמין?" שאלתי אותו כשהתנמנמנו לנו בשמש, "שנינו נחים לנו והילדים משחקים ביחד. ימות המשיח מתקרבים, אני אומרת לך."
אבל משחזרנו הביתה איים גם המתח לשוב ולהתנחל בנו מחדש.
חייב להיות איזה פתרון, אני חושבת לעצמי בדקות המהורהרות שבין הערות לשינה .
אני מייחלת אז למשהו שישנה לתמיד את הדפוס המתיש של מאבקי הכוח. משהו שישקיט, יפתור, ירגיע. ברגעים האלה אני מבינה את אלה שמאמצים להם יועץ בעל משנה סדורה או תורה כזאת או אחרת. קל הרבה יותר כשיש קודקס ברור, פחות או יותר, של עשה ואל תעשה. ואולי קל יותר גם כשיש קהילה שמאמינה באמיתות האלה ביחד איתך.
ברגעי הדחק מרימים את ראשם גם כל ה"אמים", תוססים ומסכסכים: 'אם היינו גרים קרוב לטבע זה היה שונה..אני הייתי יותר רגועה וגם הילדים'.
'אם הסבים והמשפחה היו  קרובים..'
'אם הייתי יודעת יותר להציב גבולות..'
'אם הייתי פחות מתלבטת ,פחות חופרת..'
אם ואם ואם.
בתוכי אני יודעת שהמציאות מורכבת יותר; שאין פתרונות קסם ושמה שיעזור לנו, בסופו של דבר,הם החשודים המיידים: סבלנות, הקשבה,הבלגה, צחוק, פשרה,סליחה, שיחה, הכרה במגבלות שלנו ובגבולות שאנחנו בנויים להציב, ושעוד מעט, כמו שאומרות כל האמהות והסבתות, הם יגדלו. (ובעיות אחרות יבואו..)
אבל ברגעי הקושי אני עדיין רוצה שמישהו יגיד לי בדיוק, אבל בדיוק בדיוק מה לעשות.

פסח בא

לכבוד פסח – החג שעדין עושה לי איזה קווץ' של חגיגיות בלב – אני
מצרפת כמה תמונות מהמקום הכי יפה בעולם.(לכל אחד יש אחד כזה, לא?)
בשבילי זה הוואדי הזה הקטן שנחבא בין הגבעות ליד הקיבוץ שבו נולדתי.
כל הכלילים פורחים  שם עכשיו בוורוד משגע,
נוריות מסמנות את נתיב הפריחה הצהוב שתכף יכבוש את הכל
ושלוליות קטנות מתוקות נקוות עדין בשולי הדרכים הצרות.

חג חירות מקסים, שמח וכיפי לכולכם
ותודה על התגובות החמות שאני מקבלת מכם כאן ובפייסבוק

שלכם

נועה

על הכבישה

ילד: איזה שפה מדברים באוסטרליה, אמא?

אמא: אנגלית

ילד: ובניו זילנד? ניוזילנדית?

אמא: לא. גם אנגלית. אתה יודע למה מדברים שם אנגלית?

ילד: למה?

אמא: כי אנגליה שלטה הרבה זמן גם באוסטרליה וגם בניו זילנד .

ילד: למה?

אמא: היא הייתה אימפריה.. האנגלים שלטו בהרבה מקומות בעולם..

ילד:מה, גם פה הם היו?

אמא: כן, האמת שגם כאן הם היו..אבל היו כאן עוד אימפריות בזמנים אחרים. גם הרומאים למשל.. גם רומא הייתה  אימפריה ענקית ששלטה בהרבה חלקים בעולם.

ילד: אבל הרומאים היו רשעים, נכון?

אמא: הם.. לא בדיוק היו רשעים. הם רצו לכבוש את ארץ ישראל.

ילד: מה זה לכבוש?

אמא: לכבוש זה.. כשארץ גדולה וחזקה רוצה לשלוט גם בארצות אחרות.

ילד: אז הם היו רשעים.

אמא: …הם רצו לשלוט בארץ ישראל. אנחנו, כלומר היהודים שחיו אז בארץ ישראל הפריעו להם כאן. והם גם לא  ממש אהבו את זה שהיהודים מאמינים באל אחד. הם האמינו בהמון המון אלים…

ילד: אבל אנחנו ניצחנו אותם, נכון?

אמא: לא בדיוק.. הרומאים הצליחו לכבוש בסוף את ארץ ישראל. והיהודים- חלק קטן מהם נשאר כאן והרבה התפזרו למקומות אחרים בעולם. אבל רוב היהודים המשיכו להאמין באלוהים גם אחרי שהרומאים כבשו את הארץ ואחרי שהם התפזרו בעולם.

ילד: אבל אנטיוכוס – הוא היה רשע. אמא,איך קראו לאנטיוכוס וכל החברה' ?

אמא: היוונים.

ילד: אה, נכון. אז הם, היוונים, גם  הם היו רשעים.

אמא: גם הם היו אימפריה שרצתה לשלוט ולכבוש..

ילד (חושב קצת): אמא אפשר לצאת מכבישה?

אמא: אפשר לצאת מכבישה, כן.

ילד: ואנחנו עכשיו – בכבישה או לא בכבישה ?

סיפורי סבתא

יותר מכל  אוהבות הסבתות להביא לנו ספרים.
בן השנתיים ורבע חתם קבע על "החתולים של סבתא נעמי", אותו קיבלנו מסבתא  נ' מזמן.
אין כמעט יום שלא מקריאים ממנו והוא בלוי כבר מרוב דפדוף אוהב.

מתוך: החתולים של סבתא נעמי, מאת מרים רות, איורים: הילה חבקין, הוצאת ספריית פועלים,2002.

"סבתא נעמי אוהבת חתולים, מכל המינים ובכל הגדלים" – היא מטפלת בעשרת חתוליה, מאכילה אותם ודואגת להם. כמו רוב ספריה של מרים רות וכיאה לספר המכוון לפעוטות רבות בו החזרות, אך עלילה לא חסרה והיא נגזרת מהיחסים המיוחדים של סבתא עם פרנצ'סקה, החתולה השמנמנה.
האיורים עדינים ויפים כמו תמיד אצל הילה חבקין. יפים לא רק החתולים והעכבר החתרני שקורא עיתון כשכולם ישנים. חובבי הוינטאג'  והטעם האמנותי שביניכם יאהבו לבחון את הארון בחדר השינה, את השידה ואת שאר פרטי הריהוט.
תחושת הממשות  העולה מדמותה של סבתא נעמי  נותנת לטקסט כח חיות מיוחד והחסך החתולי של ילדי עושה את שאר העבודה.
אבל  איור אחד בספר מפחיד לאללה את בן השנתיים ורבע.הנה הוא :

אולי תעזרו לי לפתור את החידה – מה מפחיד כאן את בן השנתיים שלי ?

והנה, גם סבתא ס':  בפורים הדרימה אלינו לעיר ובאמתחתה ''פרח נתתי לנורית"  – משירי מרים ילן שטקליס (בעריכת יעל גובר,הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, 2005) הספר מלווה באיוריו הנהדרים של דוד פולונסקי. חבל להשחית מלים.  קלאסיקה. מתאים לגיל שנתיים ומעלה. העמוד האהוב במיוחד הוא, איך לא, "הסבון בכה מאד".

תראו את דני של דוד פולונסקי. מקסים, נכון?

גם בן הארבע וחצי בענייני יצירות קאנוניות. הוא משוגע עכשיו על "בארץ סין" של לאה גולדברג.
השיר הסיפורי הזה,שאני זוכרת לו חסד עוד מכיתה א ומהמורה נחמה, התחבא תמיד בתוך הספר "מה עושות האיילות" אבל אני מודה שמעולם לא הקראתי אותו לבניי.    שירים שהולחנו מתוך הספר כמו "שיר ההפלגה","כובע קסמים" "מה עושות האיילות" ו"ערב מול הגלעד" זכו וזוכים אצלנו לעדנה אבל השיר ההוא על צ'ן סו-לין חיכה בסבלנות.
שמחתי לכן כל כך על שבספריית פועלים בחרו להוציא לא מזמן מחדש את "בארץ סין" כספר העומד בפני עצמו.

מתוך: 'בארץ סין', מאת לאה גולדברג, איורים: גלית לוין, הוצאת ספריית פועלים, 2011.

איוריה של גלית לוין  המבוססים על פרויקט הגמר שלה בבית הספר לעיצוב 'שנקר' הם לא פחות ממרהיבים ומעידים על הכרות,הבנה ואהבה לתרבות סין.
 באתר ספריית פועלים מספרת גלית לוין בקצרה על החיבור שלה לתרבות זו ועל הקשר המשפחתי אליה.
בן הארבע וחצי  אוהב למשש את אותיות הזהב על הכריכה ואת הנייר המחוספס שבפנים.  "מה הדג עושה שם בין השושנים?" הוא תוהה תמיד כשאנו מגיעים לעמוד שש.

המשי ה'דק מאד' ממנו עשויות סנדליה של פרח-זיו  עושה עליו רושם רב: "אמא, באמת יש בד כזה?" וגם הדרקון הנחשי ומקלות הבמבוק של החרגול ושל הנמלים.

הספר  משובץ מילים גבוהות וביטויים מסובכים ולפעמים אנחנו מתעכבים כדי לבאר מילה קשה, אבל לא נראה שזה מפריע. היסוד הצלילי הסוחף של השיר,הדמויות והאיורים לוקחים אותנו, בסוף כל יום, לכמה דקות של קסם גולדברגי לארץ סין.יאמי..

על חיות ופרחים

בערב, אחרי המאבקים הרגילים, יושב בן הארבע וחצי שלי בתוך המים,באמבטיה.
אני על השרפרף, לידו, מספרת לו על קתי, הכלבה שהייתה לנו כשהייתי ילדה בקיבוץ: "..היא הייתה חמודה וקצת טיפשה,כלבה מסוג קולי,הרבה אחים שלה הסתובבו בקיבוץ.. היא אהבה לרדוף אחרי גלגלים של מכוניות, אולי חשבה שאלה חתולים מסוג מיוחד,גדולים ומהירים.."
כשנדמה לו שסיימתי לספר הוא שואל: "היא כבר מתה, אמא? איך היא מתה?"
"אה," אני עונה מהר כאילו התכוננתי מראש לשאלה: "היא כבר הייתה מאד זקנה."
(היא מתה מ"תרדמון",קתי, הרעל הזה שהיו מפזרים בקיבוץ כדי להרוג, כביכול, את  היונים. אבל לא שמעתי עוד על אף יונה שאכלה אותו. רק כלבים. המון כלבים בקיבוץ מתו מתרדמון.)
"אמא, את בטוחה שהיא לא מתה מ"כריש דם"?"
(ילד אחד מהגן, בן של רופא ,סיפר לו שחברה של ההורים שלו מתה בגלל קריש דם במוח. לפרטי פרטים הוא ירד,החבר הזה מהגן,כשסיפר  לו איך היא מתה.
אצל הילד שלי הפך הקריש לכריש שמפחיד אותו בימים ובלילות נורא נורא.)
"מה פתאום כריש דם " אני עונה.
" והיא לא מתה מסרטן?" הוא ממשיך, "ולא מתנין? ולא מקרוקודיל?כי אם את הולכת ליד כריש דם או  סרטן או תנין או קרוקודיל הם טורפים אותך מיד ואת מתה"
"לא, לא, מה פתאום" אני מנענעת בראשי, "לא מסרטן ולא מכריש ולא מקרוקודיל. מזיקנה. היא הייתה ממש זקנה."
"אה" הוא אומר.בוהה במים. משהו בי יודע שהוא מזהה את הזיוף אבל לא על זה אני חושבת.  על הכריש ההוא אני חושבת. הוא כל כך מפחיד גם  אותי שאני מכריחה את עצמי להפסיק לחשוב עליו ומעבירה מיד נושא.

בבוקר למחרת הוא עומד מול חלון המטבח.
הכריש  נשכח, לעת עתה, והוא מסתכל על העציץ שקיבלנו מהגן של בן השנתיים ליום המשפחה.
זה קרטון ריק של חלב, ממולא באדמה עם פרחי אמנון ותמר קטנים שמתאמצים לפרוח בתוכו.
"אמא, העציץ שלנו פורח" הוא אומר,"אבל רק האמנון, לא התמר".

***

והמלצה בשולי השיחה הרשומה:
חברה טובה הסבה את תשומת ליבי לאתר המעניין ומלא התוכן של סופרת הילדים מיריק שניר.יש לה שם מאמר נהדר שבו היא כותבת על ההבדלים בין  עולם הילדים ועולם המבוגרים, על שפת הילדים לעומת שפת המבוגרים ועל תפקידה של הספרות כמתווכת בין העולמות. שווה לשוטט ולהחכים.

שני שירים שעוזרים

ואפשר גם:  שני שירים ושוקו.
הנה:

קצת  לפני שהיום מתחיל

קצת לפני שהיום מתחיל,לפני שבאים כל הדברים
אני יוצא מהמיטה שלי  ונכנס למיטה של ההורים.
אני שוכב ומקשיב לנשימות שלהם ולאוטו שעובר, מנקה את הרחוב
נעים לי להיות באמצע, ביניהם. לנשום. לחשוב.
לאט אני נזכר איזה יום היה אתמול- שבת, או אולי ראשון
(ושואל גם את אמא ליתר בטחון).
עוד מעט אשתה שוקו ואתלבש ואריב קצת עם אחי הקטן
ואחרי שנצא מהבית ונעבור את המכולת  נגיע אל הגן.
אני מתחיל להתעורר ולהרגיש שעכשיו זה עכשיו ושכאן זה כאן
ורק אז-
אני קם.

כשאני מגיע מהגן

כשאני רק מגיע מהגן אני  לא רוצה כלום:
לא רוצה לשחק
ולא רוצה לסדר
לא רוצה להקשיב ולא  רוצה לדבר
לא רוצה להתחשב ולא רוצה לעזור
לא להרים, לא להחזיר, לא לתת, לא לבחור
רק שוקו אני רוצה. ולקשקש לאמא בשיער
ואז הכל בסדר והכל אפשר.

שעכשיו זה עכשיו וכאן זה כאן.

האריה והמאזדה

ילד: אבא, אתה יודע שערבים השתלטו לאמא של דור על האוטו? זה בגלל שהיה לה מאזדה.
אבא: נראה לי שמה שדור התכוון זה שניסו לגנוב לאמא שלו את האוטו.
אתה יודע קטני,כל מיני אנשים יכולים לגנוב אוטו – אולי ערבים, אולי יהודים ואולי אחרים.
אתה יודע מה זה אומר ערבים? זה לא..
ילד (קוטע את אבא, רוצה להראות שהוא יודע): כן. אני יודע. הם נחמדים וצריך לדבר אליהם בנימוס. אבל אם יש לך מאזדה הם ישתלטו לך עליה.
אבא: יש כאלה נחמדים ויש כאלה לא נחמדים. הם פשוט אנשים וממש לא כולם משתלטים על מאזדות. אתה יודע מה זה אומר להשתלט?
ילד: לא.
אבא: להשתלט זה…לקחת משהו  או להיכנס לאיזה מקום ולעשות שהוא יהיה שלך בכוח, בלי לקבל רשות.
ילד (שותק רגע. קצת מוטרד): אבא, ואם יש לך סובארו?
אבא: גם סובארו אפשר לגנוב.
ילד: לא אומר כלום. שותק ומקמט את המצח. נראה מאוד מודאג.
אבא: מה מדאיג אותך? אם גם פג'ו (האוטו של אבא) אפשר לגנוב?
ילד: (בעצב) כן.
אבא: האמת, נראה לי שהגנבים קצת מפחדים מהאריה שעל הפג'ו
ילד: (מרוצה עכשיו) כן, נכון יש לו עיניים אדומות בלילה אז הוא מפחיד אותם.
אבא: אבל אתה יודע שהאריה שלנו הוא טוב והוא אוהב שמגרדים לו מאחורי האזניים.
ילד: נכון ואני אגרד לו את הגב. אבא אפשר אולי לגדל גם אריה?

מכיר מאזדה?