פסח בא

לכבוד פסח – החג שעדין עושה לי איזה קווץ' של חגיגיות בלב – אני
מצרפת כמה תמונות מהמקום הכי יפה בעולם.(לכל אחד יש אחד כזה, לא?)
בשבילי זה הוואדי הזה הקטן שנחבא בין הגבעות ליד הקיבוץ שבו נולדתי.
כל הכלילים פורחים  שם עכשיו בוורוד משגע,
נוריות מסמנות את נתיב הפריחה הצהוב שתכף יכבוש את הכל
ושלוליות קטנות מתוקות נקוות עדין בשולי הדרכים הצרות.

חג חירות מקסים, שמח וכיפי לכולכם
ותודה על התגובות החמות שאני מקבלת מכם כאן ובפייסבוק

שלכם

נועה

על הכבישה

ילד: איזה שפה מדברים באוסטרליה, אמא?

אמא: אנגלית

ילד: ובניו זילנד? ניוזילנדית?

אמא: לא. גם אנגלית. אתה יודע למה מדברים שם אנגלית?

ילד: למה?

אמא: כי אנגליה שלטה הרבה זמן גם באוסטרליה וגם בניו זילנד .

ילד: למה?

אמא: היא הייתה אימפריה.. האנגלים שלטו בהרבה מקומות בעולם..

ילד:מה, גם פה הם היו?

אמא: כן, האמת שגם כאן הם היו..אבל היו כאן עוד אימפריות בזמנים אחרים. גם הרומאים למשל.. גם רומא הייתה  אימפריה ענקית ששלטה בהרבה חלקים בעולם.

ילד: אבל הרומאים היו רשעים, נכון?

אמא: הם.. לא בדיוק היו רשעים. הם רצו לכבוש את ארץ ישראל.

ילד: מה זה לכבוש?

אמא: לכבוש זה.. כשארץ גדולה וחזקה רוצה לשלוט גם בארצות אחרות.

ילד: אז הם היו רשעים.

אמא: …הם רצו לשלוט בארץ ישראל. אנחנו, כלומר היהודים שחיו אז בארץ ישראל הפריעו להם כאן. והם גם לא  ממש אהבו את זה שהיהודים מאמינים באל אחד. הם האמינו בהמון המון אלים…

ילד: אבל אנחנו ניצחנו אותם, נכון?

אמא: לא בדיוק.. הרומאים הצליחו לכבוש בסוף את ארץ ישראל. והיהודים- חלק קטן מהם נשאר כאן והרבה התפזרו למקומות אחרים בעולם. אבל רוב היהודים המשיכו להאמין באלוהים גם אחרי שהרומאים כבשו את הארץ ואחרי שהם התפזרו בעולם.

ילד: אבל אנטיוכוס – הוא היה רשע. אמא,איך קראו לאנטיוכוס וכל החברה' ?

אמא: היוונים.

ילד: אה, נכון. אז הם, היוונים, גם  הם היו רשעים.

אמא: גם הם היו אימפריה שרצתה לשלוט ולכבוש..

ילד (חושב קצת): אמא אפשר לצאת מכבישה?

אמא: אפשר לצאת מכבישה, כן.

ילד: ואנחנו עכשיו – בכבישה או לא בכבישה ?

סיפורי סבתא

יותר מכל  אוהבות הסבתות להביא לנו ספרים.
בן השנתיים ורבע חתם קבע על "החתולים של סבתא נעמי", אותו קיבלנו מסבתא  נ' מזמן.
אין כמעט יום שלא מקריאים ממנו והוא בלוי כבר מרוב דפדוף אוהב.

מתוך: החתולים של סבתא נעמי, מאת מרים רות, איורים: הילה חבקין, הוצאת ספריית פועלים,2002.

"סבתא נעמי אוהבת חתולים, מכל המינים ובכל הגדלים" – היא מטפלת בעשרת חתוליה, מאכילה אותם ודואגת להם. כמו רוב ספריה של מרים רות וכיאה לספר המכוון לפעוטות רבות בו החזרות, אך עלילה לא חסרה והיא נגזרת מהיחסים המיוחדים של סבתא עם פרנצ'סקה, החתולה השמנמנה.
האיורים עדינים ויפים כמו תמיד אצל הילה חבקין. יפים לא רק החתולים והעכבר החתרני שקורא עיתון כשכולם ישנים. חובבי הוינטאג'  והטעם האמנותי שביניכם יאהבו לבחון את הארון בחדר השינה, את השידה ואת שאר פרטי הריהוט.
תחושת הממשות  העולה מדמותה של סבתא נעמי  נותנת לטקסט כח חיות מיוחד והחסך החתולי של ילדי עושה את שאר העבודה.
אבל  איור אחד בספר מפחיד לאללה את בן השנתיים ורבע.הנה הוא :

אולי תעזרו לי לפתור את החידה – מה מפחיד כאן את בן השנתיים שלי ?

והנה, גם סבתא ס':  בפורים הדרימה אלינו לעיר ובאמתחתה ''פרח נתתי לנורית"  – משירי מרים ילן שטקליס (בעריכת יעל גובר,הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, 2005) הספר מלווה באיוריו הנהדרים של דוד פולונסקי. חבל להשחית מלים.  קלאסיקה. מתאים לגיל שנתיים ומעלה. העמוד האהוב במיוחד הוא, איך לא, "הסבון בכה מאד".

תראו את דני של דוד פולונסקי. מקסים, נכון?

גם בן הארבע וחצי בענייני יצירות קאנוניות. הוא משוגע עכשיו על "בארץ סין" של לאה גולדברג.
השיר הסיפורי הזה,שאני זוכרת לו חסד עוד מכיתה א ומהמורה נחמה, התחבא תמיד בתוך הספר "מה עושות האיילות" אבל אני מודה שמעולם לא הקראתי אותו לבניי.    שירים שהולחנו מתוך הספר כמו "שיר ההפלגה","כובע קסמים" "מה עושות האיילות" ו"ערב מול הגלעד" זכו וזוכים אצלנו לעדנה אבל השיר ההוא על צ'ן סו-לין חיכה בסבלנות.
שמחתי לכן כל כך על שבספריית פועלים בחרו להוציא לא מזמן מחדש את "בארץ סין" כספר העומד בפני עצמו.

מתוך: 'בארץ סין', מאת לאה גולדברג, איורים: גלית לוין, הוצאת ספריית פועלים, 2011.

איוריה של גלית לוין  המבוססים על פרויקט הגמר שלה בבית הספר לעיצוב 'שנקר' הם לא פחות ממרהיבים ומעידים על הכרות,הבנה ואהבה לתרבות סין.
 באתר ספריית פועלים מספרת גלית לוין בקצרה על החיבור שלה לתרבות זו ועל הקשר המשפחתי אליה.
בן הארבע וחצי  אוהב למשש את אותיות הזהב על הכריכה ואת הנייר המחוספס שבפנים.  "מה הדג עושה שם בין השושנים?" הוא תוהה תמיד כשאנו מגיעים לעמוד שש.

המשי ה'דק מאד' ממנו עשויות סנדליה של פרח-זיו  עושה עליו רושם רב: "אמא, באמת יש בד כזה?" וגם הדרקון הנחשי ומקלות הבמבוק של החרגול ושל הנמלים.

הספר  משובץ מילים גבוהות וביטויים מסובכים ולפעמים אנחנו מתעכבים כדי לבאר מילה קשה, אבל לא נראה שזה מפריע. היסוד הצלילי הסוחף של השיר,הדמויות והאיורים לוקחים אותנו, בסוף כל יום, לכמה דקות של קסם גולדברגי לארץ סין.יאמי..

על חיות ופרחים

בערב, אחרי המאבקים הרגילים, יושב בן הארבע וחצי שלי בתוך המים,באמבטיה.
אני על השרפרף, לידו, מספרת לו על קתי, הכלבה שהייתה לנו כשהייתי ילדה בקיבוץ: "..היא הייתה חמודה וקצת טיפשה,כלבה מסוג קולי,הרבה אחים שלה הסתובבו בקיבוץ.. היא אהבה לרדוף אחרי גלגלים של מכוניות, אולי חשבה שאלה חתולים מסוג מיוחד,גדולים ומהירים.."
כשנדמה לו שסיימתי לספר הוא שואל: "היא כבר מתה, אמא? איך היא מתה?"
"אה," אני עונה מהר כאילו התכוננתי מראש לשאלה: "היא כבר הייתה מאד זקנה."
(היא מתה מ"תרדמון",קתי, הרעל הזה שהיו מפזרים בקיבוץ כדי להרוג, כביכול, את  היונים. אבל לא שמעתי עוד על אף יונה שאכלה אותו. רק כלבים. המון כלבים בקיבוץ מתו מתרדמון.)
"אמא, את בטוחה שהיא לא מתה מ"כריש דם"?"
(ילד אחד מהגן, בן של רופא ,סיפר לו שחברה של ההורים שלו מתה בגלל קריש דם במוח. לפרטי פרטים הוא ירד,החבר הזה מהגן,כשסיפר  לו איך היא מתה.
אצל הילד שלי הפך הקריש לכריש שמפחיד אותו בימים ובלילות נורא נורא.)
"מה פתאום כריש דם " אני עונה.
" והיא לא מתה מסרטן?" הוא ממשיך, "ולא מתנין? ולא מקרוקודיל?כי אם את הולכת ליד כריש דם או  סרטן או תנין או קרוקודיל הם טורפים אותך מיד ואת מתה"
"לא, לא, מה פתאום" אני מנענעת בראשי, "לא מסרטן ולא מכריש ולא מקרוקודיל. מזיקנה. היא הייתה ממש זקנה."
"אה" הוא אומר.בוהה במים. משהו בי יודע שהוא מזהה את הזיוף אבל לא על זה אני חושבת.  על הכריש ההוא אני חושבת. הוא כל כך מפחיד גם  אותי שאני מכריחה את עצמי להפסיק לחשוב עליו ומעבירה מיד נושא.

בבוקר למחרת הוא עומד מול חלון המטבח.
הכריש  נשכח, לעת עתה, והוא מסתכל על העציץ שקיבלנו מהגן של בן השנתיים ליום המשפחה.
זה קרטון ריק של חלב, ממולא באדמה עם פרחי אמנון ותמר קטנים שמתאמצים לפרוח בתוכו.
"אמא, העציץ שלנו פורח" הוא אומר,"אבל רק האמנון, לא התמר".

***

והמלצה בשולי השיחה הרשומה:
חברה טובה הסבה את תשומת ליבי לאתר המעניין ומלא התוכן של סופרת הילדים מיריק שניר.יש לה שם מאמר נהדר שבו היא כותבת על ההבדלים בין  עולם הילדים ועולם המבוגרים, על שפת הילדים לעומת שפת המבוגרים ועל תפקידה של הספרות כמתווכת בין העולמות. שווה לשוטט ולהחכים.

שני שירים שעוזרים

ואפשר גם:  שני שירים ושוקו.
הנה:

קצת  לפני שהיום מתחיל

קצת לפני שהיום מתחיל,לפני שבאים כל הדברים
אני יוצא מהמיטה שלי  ונכנס למיטה של ההורים.
אני שוכב ומקשיב לנשימות שלהם ולאוטו שעובר, מנקה את הרחוב
נעים לי להיות באמצע, ביניהם. לנשום. לחשוב.
לאט אני נזכר איזה יום היה אתמול- שבת, או אולי ראשון
(ושואל גם את אמא ליתר בטחון).
עוד מעט אשתה שוקו ואתלבש ואריב קצת עם אחי הקטן
ואחרי שנצא מהבית ונעבור את המכולת  נגיע אל הגן.
אני מתחיל להתעורר ולהרגיש שעכשיו זה עכשיו ושכאן זה כאן
ורק אז-
אני קם.

כשאני מגיע מהגן

כשאני רק מגיע מהגן אני  לא רוצה כלום:
לא רוצה לשחק
ולא רוצה לסדר
לא רוצה להקשיב ולא  רוצה לדבר
לא רוצה להתחשב ולא רוצה לעזור
לא להרים, לא להחזיר, לא לתת, לא לבחור
רק שוקו אני רוצה. ולקשקש לאמא בשיער
ואז הכל בסדר והכל אפשר.

שעכשיו זה עכשיו וכאן זה כאן.

האריה והמאזדה

ילד: אבא, אתה יודע שערבים השתלטו לאמא של דור על האוטו? זה בגלל שהיה לה מאזדה.
אבא: נראה לי שמה שדור התכוון זה שניסו לגנוב לאמא שלו את האוטו.
אתה יודע קטני,כל מיני אנשים יכולים לגנוב אוטו – אולי ערבים, אולי יהודים ואולי אחרים.
אתה יודע מה זה אומר ערבים? זה לא..
ילד (קוטע את אבא, רוצה להראות שהוא יודע): כן. אני יודע. הם נחמדים וצריך לדבר אליהם בנימוס. אבל אם יש לך מאזדה הם ישתלטו לך עליה.
אבא: יש כאלה נחמדים ויש כאלה לא נחמדים. הם פשוט אנשים וממש לא כולם משתלטים על מאזדות. אתה יודע מה זה אומר להשתלט?
ילד: לא.
אבא: להשתלט זה…לקחת משהו  או להיכנס לאיזה מקום ולעשות שהוא יהיה שלך בכוח, בלי לקבל רשות.
ילד (שותק רגע. קצת מוטרד): אבא, ואם יש לך סובארו?
אבא: גם סובארו אפשר לגנוב.
ילד: לא אומר כלום. שותק ומקמט את המצח. נראה מאוד מודאג.
אבא: מה מדאיג אותך? אם גם פג'ו (האוטו של אבא) אפשר לגנוב?
ילד: (בעצב) כן.
אבא: האמת, נראה לי שהגנבים קצת מפחדים מהאריה שעל הפג'ו
ילד: (מרוצה עכשיו) כן, נכון יש לו עיניים אדומות בלילה אז הוא מפחיד אותם.
אבא: אבל אתה יודע שהאריה שלנו הוא טוב והוא אוהב שמגרדים לו מאחורי האזניים.
ילד: נכון ואני אגרד לו את הגב. אבא אפשר אולי לגדל גם אריה?

מכיר מאזדה?

בת שנות אלפיים

לכבוד יום המשפחה קיבלנו מהגן של הגדול שתי קופסאות של ריבה מעשה בית ודיסק עם שירים.
בשבת בבוקר הוא ישב מול הלפטופ,הקשיב לשירים והסתכל על הצורות שמילאו את המסך בזמן שהשירים התנגנו. הקטן ישב לידו והקפיד לחקות כל תנועה וכל מילה.
כעבור כמה דקות ידע כבר הגדול ש"ההר הירוק" הוא שיר מספר ארבע ,שיר שבע הוא "שירי לי כינרת" האהוב עליו במיוחד ושהדיסק מסתיים בשיר תשע-עשרה: "התקווה".
מאוחר יותר, אחרי שהצלחנו כולנו להיחלץ מהבית ((משימה המלווה כל שבת מחדש בתחינות,איומים,גערות תיזוזים וריצות בחזרה להביא דברים ששכחנו) ונכנסנו לאוטו,ביקש הגדול לשמוע את השירים מהדיסק החדש:

בן: אבל זה בכלל לא שיר.
אבא: מה לא שיר?
בן: התקווה.זה לא שיר,זה המנון.
אמא: אז מה ההבדל, אתה חושב?
בן:פשוט: המנון זה שיר מאד מיוחד. אבא, נכון יש סוף למספרים?
אבא:לא חמוד. דווקא למספרים אין סוף.
בן: אבל אלפיים זה המספר הכי גדול, אבא.
אבא: יש מספרים יותר גדולים מאלפיים ואתה מכיר די הרבה מהם כמו..
בן: אבא אתה לא צודק. אחרי אלפיים נגמרים המספרים כי אז התקווה חזרה לארץ. היא הייתה במקום אחר וחזרה,אז זה אומר שאלפיים זה המספר הכי גדול.
אמא: קטני,נכון שרים"התקווה בת שנות אלפיים"?
בן:כן.
אמא: ואתה יודע למה מתכוונים?
בן:למה?
אמא: לזה שכשהיהודים היו מחוץ לארץ ישראל,בערך אלפיים שנה, הם התגעגעו אליה וחשבו עליה ורצו כל הזמן לחזור אליה. למשל סבתא שושנה ? שיש לנו ממנה את הקערה הירוקה שאנחנו מכינים בה בצק? היא בכלל נולדה ביוגוסלביה ועלתה לארץ. וגם סבא די…
בן: אבל מה היא עשתה שם כל הזמן הזה?
אמא: מי? סבתא שושנה?
בן: לא,אוף. התקווה.לפני שהיא חזרה לארץ.מה קרה לה שם?
אמא: אה..היא…היא הייתה  בלב של האנשים.
בן: אה.אבא אז עכשיו תשים את 'על הרצפה' ואחרי זה 'מכה אפורה' אבל ממש ממש תגביר, טוב?